אין יותר פצעים פתוחים, מדממים.
מפלצת הביטחון וההערכה העצמית שבעה, והלכה לה להפריע למישהיא אחרת לישון.
בארות החרדה הרוויות בכהל, 40% ולא פחות, יובשו, מולאו, ונאטמו.
אני רגועה. יותר שלמה, הרבה פיקחת. שמחה. אפילו מאושרת. אהובה. כל כך.
הילדה-אישה המבועתת, הנטושה, הפצועה והקשה, הלכה לישון. לא לנצח.
אבל היא תחת שליטה.
ושליטה זה אתה.
זה לא אוקסימורון, אני באמת לא צריכה אותך יותר. אני לא נזקקת, לא נואשת, לא בודדה.
אני לא צריכה אותך. אני לא רוצה בלעדיך, פשוט.
הגעת אלי ( או מצאת אותי? או מצאתי אותך?) בשיא של שבר. לפני ניצני ההתאחות.
והיית שם. והחזקת אותי. בעיקר מרחוק, ורק לעיתים, אבל ככל שיכולת.
ולימדת אותי שליטה. בדרכך שלך.
אנושי, רגוע, רחב לב.
מחייך ואוהב.
בלי כעס, אין כעס.
אין אכזבה, אין טעויות.
כן יש כאב, על סוגיו. אבל כל כך נטול אלימות. את זה לא הכרתי, בכלל.
והיית לי לנכס, בדרכי שלי החוצה, למעלה, מהחיים שחייתי. מהילדה-אישה שראיתי במראה.
והזמן עבר. לאטטטט לאטטטט. ופתאום זה כבר מתקרב ל4 שנים.
אז אני לא צריכה אותך יותר. אני רק לא מוכנה בלעדיך.
אני אחזיק אותך חזק חזק. בעיקר מרחוק, ורק לעיתים, אבל ככל שתרשה לי.
ואת זה, הבנתי במפגש האחרון.
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=9890&postid=1116832
כשהצלחת להפחיד אותי בפעם הראשונה מזה....זמן.
כשהצלחת להפתיע אותי שוב ושוב ושוב. כשקיבלת והכלת משועשע, כשניסיתי אוטומטית לברוח מהמחט, כשלא שלטתי בעצמי.
עם כל הבטחה שקיימת.
עם כל חיוך רשע ומרושע ששתיתי כמו אוויר, מתוך הערפל המתוק שהספגת בי.
לקח לי זמן להתפקס, על ההבנה הזו. על התחושות שביקשת ממני לשורר, בנוהל.
כי הסחות דעת, כי דחיינות וקצת בריחה.
עד שנגמר לי הזמן, רק כמה ימים עד השיעור הבא. סליחה.
ואני לא אומרת את זה מספיק, אבל
תודה עליך.
