בוהה בים, מחכה שהוא יענה לי.
האהוב נרדם על הספר, מתחבר לחול, נושם.
לא מצליחים להתחבר אחד לשני, למרות הרצון והתשוקה.
חופשה כמו בסרטים: החלטות, שגרה, געגוע, מרמור, כולם חוסמים את שדה הראייה. חוסמים את האינטימיות.
חושבת על מערכות יחסים. חושבת עליך. מנבאת או מנחשת את המקום המדויק שלי. בינך לבינו. ביני לביני. בניינו.
חוזרת מהמים כמו סירנה ופוגש אותי החיוך הענק והמעריץ שלו. או, הנה הוא, חוזר אליי לאט לאט.
מולי עוברת דמות. ברקע, מטושטשת, חצי מודעת. איש. גדול וכבד. כובע רחב. מחזיק את הבטן כי הוא ראה אותי כבר קודם.
משפילים מבט באופן אלגנטי, בנימוס, כל אחד בשלה...ומתמקם בדיוק מולי. עם אישתו ושני הילדים.
מקסימים כולם, כמובן. באמת.
הזוגה לקחה את הילדים והשאירה אותו לדגמן לי כובד ראש ונונשלנטיות. מוריד את החולצה, ומתגלה ציור גדול על הגב. דוב.
וזה משעשע אותי. כמעט רוחני.
וזה נתן תחושה שיהיה בסדר, והמדויק יגיע.
אתה איתי כשאתה לא איתי, גם.
***
על המפגש? אני לא מוצאת מילים.
לא כאלה שאני לא מוחקת כותבת מוחקת כותבת. מוחקת. הכל קיטצ' ודרמה אמוציונלית ואיח, אותנטי.
אני עוד אפלוט את זה, מתישהו.
תודה על המקום שאתה מאפשר לי איתך.
תודה על המקום שאתה מאפשר לי בלעדייך.