אומרים שזה המבנה הכי חזק בטבע.
אם הייתי קצת יותר פלצנית הייתי מזיינת לכם את השכל על פרקטלים.
במקום זה אני אזיין לכם את השכל על זיונים. בשלושה.
תיכף יבוא גם סיפור ציורי, כהרגלי, אל דאגה.
אבל לפני כן אני אספר לכם שאני מאושרת. לא, לא הכל פתור אצלי, ואין לי את כל מה שרציתי, והצלקות לא הלכו לשום מקום.
אבל יש לי פרספקטיבה שמאפשרת לי לראות את כל מה (ומי) שיש לי. ולדעת שאני ראויה לכל זה ויותר. ולא, אין פה קסם, אני עובדת כבר הרבה הרבה זמן ממש ממש קשה לאהוב את עצמי, ואת החיים, ואת החיים שלי.
ואז מגיע היום, שבו אתה מספר לי שנולדה לי אחות...
והאגו לא רוצה אחות. אגו רוצה את כל התשומת לב שלך לעצמי, לא שזה מציאותי גם בלעדיה.
והחרדה לא רוצה אחות. כי אני לא פנויה לאחרונה, וגם פניות אין לי, ופתאום יהיה נורא קל להחליף אותי, אולי, אם תחליט.
ואני עצמי בעצם ממש שמחה שנולדה איזו אחת, שהיא שלך ובשבילך, עם כל מה שאתה צריך ורוצה וראוי לו, ועם כל הכבוד ללוז ולמגבלות שלי, אבל היא לא, אה, אחות *שלי*. אתה גם לא הגדרת אותה ככזו, זו השלכה שלי. לגמרי שלי.
ואז מגיע היום שבו אתה מספר לי שאנחנו נשחק ביחד, ואנחנו נשחק יפה!
ויש תכנונים, ותקשורת פתוחה, ותיאום ציפיות, ושרטוט גבולות, ובדיקת מוכנות, ומיינד פאק. הו המיינד פאק.
###
באתי כמו שאמרת לי. רשימה לא גדולה של ציוד וביגוד. יפה. נקיה. מרוגשת.
בזמן.
מוכנה.
היא כבר בפנים, קשורה, הכנות אחרונות. כל הסצנה היא לי בעצם הפתעה. היא תוכננה מהפנטזיה שלך, או שלה, לא משנה. שלכם.
אני מחכה מחוץ לצימר, במיטב תחרותיי. האומץ הנוזלי שמזגת לי אזל, ועזר. מחכה. המתח גואה אבל הוא שקט, מחוייך. אני בטוחה. רגועה, משום מה.
חושך. אתה מוביל אותי עיוורת מגששת, מגלה גופה זרה. יש לי מושג כללי איך היא נראית, אבל טרם נפגשנו. הכל זר ומוזר. נשיקה רטובה, פטמות, אנחות, שיער, מותן. טרם נפגשנו.
אתה מתענג על הסצנה, אני שומעת את צמצם המצלמה. מדי פעם אתה מתקרב לכוון. לדייק. אני רוצה שתישאר, אבל לך יש עוד תכניות גדולות ליום הזה. יש זמן. כמו שחיברת אותנו אחת לשניה קרעת בינינו מרחק בדיוק ברגע שהיה אכזרי לעשות את זה. אחת שומעת אותך מתענג על השניה, בתורות, בלי לראות.
טרם נפגשנו.
הכיסוי על העיניים קצת זז, רוצה לברוח, ואני מחזיקה אותו בשום אופן לא לראות! לפני שתרצה שאראה.
כשהיה חם ולח וסוג של שיא, הורמו הווילונות.
הי,
חיוך.
הי,
חיוך.
הוצאת אותנו החוצה, שינוי תפאורה.
בריכה, קצת יין. קצת שיחה.
הנה, הפנטזיה התגשמה. ומתגשמת.
זה לא מובן מאליו, כמו שאומרים.
המרחב הבטוח, אחרי שנפתח לנפש שלישית. גם שלכם וגם שלנו.
חשבתי שהבריכה היתה השיא, לפחות בשבילי, אבל זו רק היתה התחלתי של המשולש ממש...
בו לחיבוק יש משמעות אחרת, וערבוביית האיברים, והעונג, והסאונד, ומכלול החיבורים והמבטים משכרים ומעיפים.
היה לי העונג והזכות לראות אותך טורף מישהי אחרת. שמחתי לגלות שאני לא מקנאה. לא נעלבת, או מרגישה זנוחה, או קטנה.
בחיי, התמלאתי אהבה. וחשק וחרמנות. ורצון להביא את עצמי הטובה ביותר, לאפשר לך גם להשוויץ בי.
וכל האירוע היה חיוך אחד גדול וכשכולם היו עייפים ומרוצים וסחוטים ומסופקים,
נפגשות העיניים, והראש רץ על 100, לעכל את כל החוויה,
ומחייכות אחת לשניה חיוך סוד שהוא רק של שתינו,
ואני חושבת לעצמי,
היי,
אחות.
קרדיט לתמונה ל- bent, כמובן,
וגם לכל השאר😘
