על מה היא מדברת? זה לא קשור לכאן.
היא מתבלבלת. תרבות האונס זה לא כאן. תרבות האונס זה שם בחוץ. זו מחלה של אלה שלא מבינים אותי. אותנו. של אלה שחיים בשקר. מספרים לעצמם סיפורים. לא מתקשרים עם האני הפנימי שלהם.
תרבות האונס, זה שכשחזק מנצל את החולשה של השניה. זה של אנשים עצובים ופאתטים. בשולי החברה. זה לא משהו שיכול להתקיים בו זמנית עם רגישות כל כך מורכבת לנפש האדם, ולנבכי האישה בפרט- בתוך בן אדם אחד.
היא רוצה מכות. היא מפנטת על זה כל כך חזק שהיא לא נרדמת בלילה. שולחת וואטצפים של כוס נוטף. מבלעת פאלוס כזה או אחר, כך או אחרת. מתרוצצת בבית יחפה, בחושך, עם גוש בגרון וחור בבטן. אם רק תוכל לגמור.... אם רק תוכל לצעוק את זה.... אבל אסור לה.
הכאב? הכאב משחרר אותה. היא רוצה לבכות- היא אפילו מודה בזה. אבל היא כל כך מורכבת, שהיא לא יכולה לבד. היא צריכה לדעת שיש מי שמגן עליה. היא צריכה לדעת שהיא יכולה לשקוע לתוך ביטחון עמוק בשביל להמריא לתוך הפאניקה בלב שקט.
היא לא חלשה- כמו אצל אותם פאתטים בשוליים- זה החוזק שלה שמאפשר. הרי אי אפשר להכניע חולשה. אין בזה תוצאות.
זה צורך. להתמסר. לשרת. להיכנע. להבין שבתוך הכאב שלה גלום אושר גדול לאחר. לי. זה טבוע בה מלידה. היא פשוט נולדה כזאת.
ואני? אני רק רוצה לעזור.
