אני אצא היום מהבית ואני אוכיח משהו. אני לא יודעת למי. אבל יש בי צורך. צורך להיות חזקה. לדעת שאני מסתדרת לבד- עצמאית. העולם הזה הוא שלי ואני יכולה לעשות כל מה שאחליט- כל עוד אאמין בעצמי. ככה אמא אומרת.
איפור, לק, עקבים. המיני קצת למעלה, החולצה קצת למטה. הכל במקום. אני מוכנה לציד. ואני לא מוכנה לחזור בידיים ריקות.
סופשבוע והעיר עמוסה. אורות, תיירים, מוזיקה מכל מקום. פקקים בכל סמטא ואין מקום לזוז. הקיץ בשיא אונו והרטט הזה באוויר נכנס לי לוורידים. הפיגועים של שנה שעברה מתחילים להיתשטש לזכרונות. צריך להתחיל לחיות. להסתכל קדימה. עדיף הרי תמיד להתחרט על משהו שעשיתי- ולא להיות זקנה ממורמרת שמתחרטת על כל ההזדמנויות שלא לקחה. על כל החירויות שלא מימשה.
לא?
כל כך מתרגשת- היום זה היום. פעם ראשונה שאני חופשיה בחיי לעשות כל מה שארצה, ולא שייכת לאף אחד. אף אחד לא משגיח עליי, לא מגביל, לא נכנס לי לקווים.
נכנסות למועדון די בקלות, כרגיל, ובלי הרבה שאלות הברמן משחרר לי משקה ראשון ליד. חשוך, חנוק, רועש וצפוף. בנוהל- קבוצה של גברברים מאתרת אותנו והם מתחילים לסגור פרימטר. לנסות לבודד את הטרף. אני כבר מכירה את המהלכים האלה. אני כבר יודעת איך מרגיש טרף. לא היום. היום אני אחליט מי נטרף.
זה לקח רק כמה מהלכים מצדה של קבוצת הזאבים להתחלק זוגות זוגות עם איילות שכמותנו- שתוזמרו על פי סט היפהופ בינוני שבקע מהרמקולים העייפים.
יש לי את זה. אני יודעת בדיוק מה הולך לקרות. ואיך. הוא לא יידע מה פגע בו.
ג'ייקוב. מפאקינג דאלאס טקסס. לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה. מטר תשעים עם חזה רחב, כזה עם תלתלים שחורים שבוקעים מהחולצה ומגן דוד זהוב מבצבץ ביניהם. והמבטא, אוי המבטא. אני בגן עדן אנגלופילי! ממש יכולתי לדמיין אותו בכובע של קאובוי. מספר לי איך המשפחה שלחה אותו לפה בשביל ללמוד בישיבה של הרב המועדף על הקהילה, פה בירושלים. למרות שהוא ממש לא בקטע וגם ממש כבר לא בגיל. 24. כבר גבר של ממש. זה אומר.... כמעט 8 שנים בינינו- אבל לטענתו הגיל זה בראש, זה ממש לא חשוב. ואני נורא בוגרת לגילי.
את הדרינק הבא התקדמנו לשתות בחוץ, איפה שיש קצת יותר אור וקצת יותר שקט. אבל רק קצת. זה ברור שאני ממשיכה איתו אבל איך. אלו מהלכים שאני לא כלכך מכירה כבר. הוא כל כך יפה וכל כך רהוט שאני מתחילה לאבד בטחון. אני בטח רק ילדה בשבילו- מה כבר יש לי לחדש לו- קאובוי משופשף שכזה. זה לקח עוד כמה דרינקים אבל המהלך הושלם. אמצע הלילה כבר עבר, ואנחנו הולכים שלובי זרוע אליו. זה אומר בעיר העתיקה. אני לא ממש אמורה להיות שם. אם בדיוק יהיה פיגוע, ואבא שלי יגלה שאני שם- הוא יהרוג אותי בעצמו. בעצם- אם יגלה למה אני שם, יהרוג אותי בכל מקרה. אז מה זה משנה.
על עקבים דקים אני מתקדמת לאט ומדדה על הריצוף המעוך של הרובע היהודי. הג'נטלמן הדרומי שלי מחזיק אותי חזק חזק. מקל עליי עם בדיחות וסיפורים על העולם הגדול. עד עכשיו החזקתי את הפחד. את הדאגה. עזבתי את הבנות במועדון בדרישה שלא ידאגו לי. אני יודעת מה אני עושה, ואני מרגישה בטוחה עם החנון האמריקאי המגודל. כשאנחנו מגיעים הפנטזיה מתחילה להיפרם לי בקצוות. "אצלו" זה אומר בישיבה. ממש שתי דלתות מאיפה שהרבי ישן. רק ש...אין דלת. מין כוך כזה באבנים ישנות וכבדות, מוקף ספרים בכריכה של עור ודפוס זהב. מחיצת גבס וחצי חלון. מיטת יחיד קטנה (ממש קטנה לעומתו) שידה ומנורה. צריך להיות ממש ממש בשקט, אסור בכלל להכניס לפה בנות, ואם יגלו שאת כאן יגרשו אותי הביתה, אני אסתבך. את לא רוצה שאסתבך בגללך נכון? אז ממש ממש בשקט.
לא אמרת לי קודם, אני מתלוננת. זה לא מה שחשבתי. כבר התחלתי להתפקח, וכואבות לי הרגליים מההליכה הארוכה, נבהלת מכל ההגבלות החדשות פתאום. הוא אומר משהו שמטרתו לערער אותי, להקטין אותי, כך שהאגו לא ירשה לי להסתובב באותו רגע ולקחת את עצמי הביתה. רגע. איך מגיעים מפה הביתה בכלל. אני אחשוב על זה אחר כך. המילים המדויקות שהשתמש בהן לא חשובות. מה שחשוב זה, שזה עבד. לא רציתי לסגת. להיכנע. להיכשל. לא רציתי להיות ילדה קטנה. הרי רק לפני כמה שעות היה לי משהו להוכיח. הנה ההזדמנות שלי.
גיליתי בדרך הקשה שאני מכירה הרבה פחות מהלכים ממה שהייתי רוצה לדמיין. לא ממש ידעתי איפה לשים את עצמי. או איך באמת להיות בשקט. אז נתתי לו להוביל- אחרי שהכרחתי אותו להבטיח- שמה שלא יהיה- הוא ישים קונדום. מבטיח- ומכין את הקונדום על השידה.
בזכות שארית אדי האלכוהול הצלחתי לשים בצד את כל הפרטים הטורדניים בסיטואציה, ולחזור לגיפוף הנעים שהתחיל בחצר המועדון. הגיפוף מהר מאוד הפך למשהו אחר. משהו חדש לי.
הוא התפשט בלי הרבה טקס, וביקש שאפשיט את עצמי תוך כדי. לא כל כך רומנטי אבל כבר התקדמתי יותר מדי בשביל לסגת. אלוהים כמה שהוא גדול. הרבה יותר גדול משני קודמיו. איך אוכלים את זה בכלל, שאלתי את עצמי, בלי שום מודעות למשחק המילים. הייתי כמו בובה בידיים שלו. הספיקה לו יד אחת בשביל לתמרן את כל משקל הגוף שלי לכיוון ולזווית הנכונים לו. את היד השניה הוא סגר לי חזק על הפה.
גל של פאניקה. אני מתחרטת אני לא רוצה להוכיח כלום. זה לא מה שהתכוונתי. הוא התחיל לחדור בלי הרבה טקסיות ואני התחלתי להתנגד. אין סיכוי שזה נכנס לתוכי. זה לא ייתכן.
התחלתי למלמל מתחת לכף הגדולה שלו שסגרה לי את הלסת. הוא מעך אותי, הכאיב לי. הוא שחרר בשביל שאוכל ללחוש שאני מפחדת. שזה הולך לכאוב, שיאט קצת. הוא ליטף לי את הפנים, ליקק את הדמעות. נרגענו לכמה רגעים. הרי אי אפשר ממש לדבר. הרבי.
הוא לא ניסה לחדור שוב. הוא התרומם מהמיטה, שתה קצת מים, התיישב לי על החזה ונדחף כל כולו לתוך הפה שלי. לגרון שלי. לא האמנת שייכנס? תאמיני.
ואני לא מאמינה. לא מאמינה שזה קורה. לא מאמינה שאני לא נהנת מזה. לא מבינה את התנוחה או מה אני אמורה לעשות. לא נוח לי. הוא מועך אותי. הוא מפחיד אותי. עכשיו אני רק רוצה שזה ייגמר. בלעתי אותו יחד עם הפחד. נמאס לו מהשיניים שלי די מהר ושינה תנוחה. הרגליים שלי עפות למעלה באוויר, יותר גבוה ממה שידעתי בכלל שאני מסוגלת - והוא נכנס. הוא לא צריך לשים לי יד על הפה כי המשקל שלו מרוקן לי את הריאות. הפנים שלי מכוסות בתלתלים השחורים שעל החזה שלו. המגן דוד מתנדנד לי מול העיניים.
לפני שאני מספיקה לחשוב איך אני משנה תנוחה, רוצה לסבול מזה קצת פחות. אני כבר פה, אז לפחות לסבול פחות. לא חייבת להנות. רק שלא יכאב כל כך. רק שלא יפחיד כל כך. לפני שמספיקה לחשוב את כל זה זה נגמר.
את צריכה ללכת הוא אומר לי. כבר לא ג'נטלמן. כבר לא כזה חנון. בלי להגיד מילה אני מתחילה להתלבש ורואה שהקונדום עדיין על השידה. מוכן להלבשה, אבל עדיין נקי ומגולגל. אני פותחת את הפה למחות אבל הוא מזכיר לי בתנועות שקטות את הרבי. ואת כמה שהוא עלול להסתבך. אני הרי לא רוצה שיסתבך. בטח לא בגללי. אין לי איך להגיע הביתה אני מסבירה בשקט. הוא מתלבש ביחד איתי ויורד איתי למטה. שם אני מתחילה למחות בקול רם על הקונדום. הבטחת- אני מתלוננת. ראיתי שהכנת את הקונדום- למה לא לבשת?! הבטחת! מה זאת אומרת? לא הרגשת? לא יכול להיות שלא הרגשת. הבנתי ממך שאת רוצה את זה אז לא שמתי אותו. נותן לי 20 שקל למונית ונעלם בחזרה בתוך הישיבה.
5 בבוקר יום שבת. העיר העתיקה- לכי תמצאי מונית. מדדה לאט. הכל כואב. אפילו לא יודעת מה בדיוק אבל ממש כואב. מבולבלת וריקה. הרי היום הזה היה שלי. שלי להוכיח, להחליט, לצוד. וגם הגשמתי פנטזיה, אולי אפילו שתיים.
אז למה זה כל כך כואב?
