תסיימי לסגור קופה, תמזגי לנו צ'ייסר אחרון, ובואי נלך לבלות.
2 בלילה, סוגרים משמרת בבר, והולכים כרגיל להמשיך את הערב. אני ודודי- הבוס.
דודי מהטיפוסים האלה שכבר 20 שנה בתחום, כזה שבנה את עצמו לבד, מאפס, הצליח יותר ממה שחלם וגם דאג להתרסק כמו שצריך.
אחרי הגירושים, בזבז את כל מה שהיה לו בוגאס. כשחזר- היה צריך לבנות את עצמו שוב, מאותו אפס- אבל עם מינוס.
דודי ידע לחיות כמו שצריך. החיים קצרים וצריך להנות מהם כמה שאפשר. מסעדות גורמה, אלכוהול מהמדף העליון, תמיד קוביה של חשיש בכיס ולרוב גם אבן קטנה- קצת קוק לדרך. היו הרבה יתרונות למי שהסתובב עם דודי- כולם הכירו אותו בעיר, הוא הרי גידל כבר דורות של שתיינים. וכמובן שלא יהיה ספק: כשאת עם דודי, אין מצב שמישהו יעז לגעת בך, או ידבר אליך לא במקום. לכל מקום שהיינו הולכים היינו מקבלים שתיה חינם, אוכל ופינוקים. האליטה של הלילה היו באים לתת כבוד. את החשבון שהיה מגיע בכל אופן הוא היה משלם. וכך זה היה. שנה. שנתיים. כשמסיימים מספיק מוקדם ממשיכים את הערב, שיחות עד אור הבוקר, נהיינו חברים. חברים מהסוג שקצת מנצל את המעמד אחד של השני, וזה בסדר. אני נהייתי חברה של הבוס אז אף אחד לא התעסק איתי, והוא מצדו הסתובב בעיר עם כוסית שצעירה ממנו ב20 שנה כל הלילה. אני קיבלתי "פרוטקשן", והוא קיבל ליטוף מתמיד לאגו שלו, כתף חמה ורכה לבכות עליה.
"גבר גבר" הוא היה קורא לי. כשרצה ממש לעצבן אותי- "אחי". תמיד נאם באוזני כמה אני החבר הכי טוב שלו. שהחברות שלנו מזכירה לו חבר טוב שהיה, וכבר איננו. שהקשר שלנו מיוחד. שאני מיוחדת.
בואי נברח, הוא אמר יום אחד. באמת- בואי נעוף מהעיר המסריחה הזו, ניקח לילה במלון 5 כוכבים, נלך לבלות רחוק מכל זה. הכל עליי.
אין סיכוי שאני נכנסת איתך לחדר במלון, אני נראית לך מטומטמת? די די.
אני רציני, באמת, אני חייב לנוח. אני לא רוצה לסוע לבד, אני רוצה להנות, תבואי איתי. מבטיח לך שזה יהיה תמים. אחרי כל מה שהיה בינינו, זה מה שאת חושבת עליי? לא תאמיני לי?
זה לקח זמן, שכנועים, ומספר שיחות בנושא. בסוף נסענו. לא גילינו לאף אחד.
החדר היה סופר מפנק. יותר מפואר ממשהו שאני הספקתי לראות ב22 שנותיי. יצאנו למסעדה- 5 מנות, לכל מנה הותאמה כוס יין אחרת. השף יצא אלינו לתת את כל ההסברים ולקבל את כל המחמאות. את הדז'סטיף שתינו ביחד עם בעל הבית. הפרטים קצת מטושטשים כי באמת חגגנו כמו שצריך. הגענו למלון גמורים והלכנו לישון. בבוקר חזרנו הביתה. אני הייתי מאוד מרוגשת מהחוויה האליטיסטית. דודי מצדו היה מאוד מרוגש מההתרגשות שלי. אבל היה לו קצת קשה לשחרר את ההלם- שבאמת לא היה כלום.
הבטחתי לך שלא יהיה כלום, נכון? את צריכה ללמוד לסמוך קצת. אם תעצבני אותי יותר מדי, אני אספר לכולם שהיית בחדר 5 כוכבים ולא ניצלת את זה לשום דבר חוץ מלנחור!
אם אתה תמשיך לעצבן אותי, אמרתי, אני אגלה לכולם שהיה לך אותי!!! בחדר 5 כוכבים, ולא היה שום דבר!!!
הוא נשפך מצחוק והתאמץ לנהוג כמו שצריך. הוא תמיד החמיא לחריפות שלי.
העקיצה הזו שגעה אותו. הבדיחה הזו ליוותה אותו, אותנו, שנים אח"כ.
אחרי הטיול הקטן שלנו, החברות בינינו קפצה שלב. הסתובבנו יותר ויותר ביחד, שתינו יותר ויותר. התמסטלנו יותר ויותר.
יום אחד זה נגמר אצלו בבית.
אין זיכרון לפרטים- רק להרגשה. והיא היתה מחורבנת. בתקופה שבה עבדתי במשרה מלאה, למדתי במשרה מלאה- ושתיתי באותה דבקות ומסירות, ההרגשה הזו נקברה בערפל, ביחד עם הרבה דברים.
וכך זה היה. שנה. שנתיים.
עד שעברתי מהעיר החולה הזו. כבר לא עבדתי אצלו- ולאט לאט הקשר דעך, ולא כי הוא רצה בכך....
אחרי כמה שנים טלפון:
אל תשאלי עזבתי את העיר. אני פותח מקום חדש, אני צריך אותך בבר.
וואלק. חבר מכוכב אחר, קול מן העבר, איזה קטע! מה קורה? לא יודעת לגבי צריך אותי, ולא יודעת לגבי הבר אבל בוא ניפגש לדבר.
דודי, זה לא יכול להמשיך כמו שזה היה. זה לא היה נכון, וזה לא מתאים. אני לא רוצה את זה.
לא יהיה כלום, אני מבטיח לך. אני צריך מישהו שיבנה את המקום ויכשיר צוות, רק עלייך אני יכול לסמוך. לא קשור מה שהיה.
כן, שמעתי את זה כבר פעם. לא מאמינה לך שאין לך פה אג'נדה. בטח יש מישהו אחר שאתה יכול לקחת.
נכון- אבל אני מעדיף אותך. בחיי. תגידי כמה את רוצה, מה התנאים שלך.
זרקתי מספר שנראה לי דמיוני, דרשתי הסעה מדלת לדלת, וזרקתי עוד כמה דברים.
הוא הסכים להכל.
בתור סטודנטית ששותה את השכ"ד שלה- לא יכולתי לסרב להצעה שהצעתי לעצמי.
מהר מאוד חזרו הצחוקים והדאחקות. השיחות לתוך הלילה, עד התחתית של הבקבוק.
יום אחד זה נגמר אצלו בבית.
אין זיכרון לפרטים- רק להרגשה. והיא היתה מחורבנת.
