לפני 6 שנים. 23 במאי 2018 בשעה 15:39
זה מתחיל מ"אל תלך"
ואת אומרת לעצמך תפסיקי.
זה גודל ל"לך, אבל תחזור מהר".
ואת חושבת- יהיה בסדר.
הוא מחייך
והולך.
כן גם אני צריכה ללכת.
מתיישבת.
הוא הרי חייב ללכת- זה פה לא סיפור.
זה מציאות.
יש דברים של גדולים לעשות.
גם לי יש דברים של גדולים לעשות.
אבל הפצע מגרד.
בבת אחת נוצר מגע-
בבור הכי עמוק
בצלקת הכי פתוחה
בזיכרון הכי טהור.
וזה חם. וזה מתוק.
שום הסבר לא משנה
לא אכפת לי שהלכת. אני רק רוצה
לצעוק את ריאותי
דרך הגרון והחיך בכל הכח
מהבטן
עם הגוש שחונק והנצנוץ בפינה של....
על הברכיים מותשת
צמאה צמאה צמאה
תחזור!!!
אל תלך,
תחזור.