היה יושב, רכון, מעל שולחן העבודה.
פיסת סבון דקה, לסימון הבד הכהה.
זוג מספריים כבדים, כבדים, לחיתוך הגזרה.
מימין- מכונת ZINGER, על שולחן מעץ לבוד, בעל רגלי ברזל יצוק, פדל, גלגלת, מחט עצומה, לוק סטוק אנד בארל.
עיטורי נובו.
סובייטיים.
החלון פתוח, קשור בחוט למסמר בקיר.
כיוון מערב, רוח תמידית וצבעים מתגרים.
גזירים מתמוטטים לרצפה מהמשטח.
זמן, צבע ומסה מגדירים את המציאות.
הרדיו מנגן.
רדיו רק"ע.
הטלפון מצלצל.
"מי זה יכול להיות לכל הרוחות?!?"
"בשעה כזאת" (בכל שעה)
צווארון של מעיל פרוות סנאי צפוני צריך להיות צנוע.
כובע חורף שחור מפרוות כבש צריך לכסות טוב על האוזניים.
בארט צובל תכול לאישה צעירה- זה לא משהו שצריך להסביר.
כשהוא עובד- העולם עומד מלכת.
עלי התה שוקעים צונחים בקנקן פן יטרידו מנוחתו.
הארוחה לעולם לא תוגש לפני הזמן.
החדשות, ימתינו בשאגתן עוד רגע. שיתפנה.
אמן כלוא במציאות החיים.
נתקל בכשרונו ומעד על דעתו.
נכנע לפסיקה וכפר בגזר הדין
רק דבר אחד יסיט
יסיח
יעקם
יחניק את תודעתו.
הקטנה עם העיניים
הירוקות
התלתלים הסוררים
החוצפה הגמורה שיכולה להתקיים אך ורק בתוך יצור קטנטן שמודע ויודע, באופן מוחלט וחד משמעי
אין סופי וקיצוני,
שכשאצלך...
אפ'חד לא יתעסק איתה.
כי אתה איש גדול. אמן. וקיים רק בשבילי.
