גיליתי משהו חדש.
כלומר, לימדו אותי משהו חדש.
כלומר bent, לימד אותי, משהו חדש.
וכמו ילדה קטנה, חסרת סבלנות, חסרת דחיית סיפוקים, הרטיבו לי את הבוהן ומיד רציתי לקפוץ ראש.
והתרגיל לא איחר לבוא.
אלם.
וכמו אותה ילדה קטנה, חסרת סבלנות, בורה ואמיצה, כשעומק התהומות מתגלה, אז, רק אז, הראש מתחיל לעבוד.
וכמו בתזמון מתוזמר מראש, כמו שומע את הפעימה שהוחסרה, מצרף את הטקסט הזה:
"כן, אבל הרעיון, של לצייר לך גבות ממחטים, ולקשור אותך, לשים אותך על משהו שיאפשר לך מצד אחד חצי שכיבה ישיבה, ומצד שני תחת וכוס באוויר, מפוסקים, זמינים, ואז כשאת קשורה לחלוטין ככה, המחטים בגבות עמוק בפנים, להכנס לתוכך, לזיין אותך, להגיע לנקודה הזו שאת כולך מחוסרת אוויר ומרוכזת בי, בזין, בנוכחות שלי שבך, בהנאה.
ושם ממש שם, להתחיל לשלוף את המחטים, אחת אחת ולאט.
להמשיך לזיין אותך, כשלאט לאט הדם שוטף לך את העיניים.
לנשק אותך, מצח למצח, לקשט את עצמי בדם שלך, להרגיש אותך פועמת לי על הזין. ואת הטעם של הדם שלך על השפתיים.
והידיעה המוקדמת מה זה יעשה לך, לעומת הציפייה."
כל המנגנונים המשומנים קפצו לדום. המח רץ, הכסא נרטב.
פעם מזמן, כשגיליתי את הכלוב, תיארתי גבול של דם. כי איך דם יכול להיות מיני. איך. כי אם יש דם אז משהו לא בסדר.
והטיפות הקטנות שדגדגו לי את השד, כשהמחט הראשונה יצאה, השניה, השלישית... השאירו אותי שיכורה. מסוחררת. מסופקת מחד ומורעבת לחלוטין מאידך. כמו להרגיש את הגלים בים בפעם הראשונה. הגוף תשוש והשכל רך. כל העצבים חשופים, ערים. זה היה גראנד פינאל של היום הזה, והוא נחת ממאה ל0, בשש מחטים.
המח נאבק בעצמו. מה בין טיפה מדגדגת שד לדם בעיניים.
מה בין השקט החללי והריכוז האסוף בזמן שליפת המחט, לטלטלה רב מימדית שכזו.
בהינד עפעף והיחסר פעימה מריחה את הריח. מרגישה את לחץ המשקל בנקודה הזאת במצח. בדיוק באמצע. הריאות שורפות.
ולא יכולה לזוז.
"פאק."
"לאמאמינהלך."
"נשמע פסיכי."
זה הכי טוב שלך מח?? באמת?!
"פסיכי טוב", הוא מתקן את עצמו.
"אני אוהבת שאתה מכניס לי כאלה דברים לראש".
שתקי.
"לא יכולתי לחלום את זה".
אוי לא.
"ספקנות...?"
וכמו תמיד, מחוייך, סבלני, מערסל,
"עכשיו תכתבי את זה מהצד שלך".
#
מחט. ועוד מחט, ועוד מחט.
יש לך מחטים בפנים. בובה כלואה, צעצוע מקושט.
אל תזוזי גם אל תעווי פנים.
אבל החיוך בלתי נמנע, כשהידיים תופסות חזק בקרסוליים. כשהירכיים הכואבות, ורודות, סגולות וכבולות למסגרת.
כשהראש נבלם במקום בכל תנועה רפלקסית אחורה.
כשהדופק פועם באוזניים והעפעפיים חסומים בסורגים.
כשהעור הקר פוגש את חום החיבוק המוחץ והריאות מתרוקנות.
והעולם נהיה קטן קטן לכדי הרגע ומלא מלא.
בך.
רק החיוך חופשי
לפגוש את החיוך הרשע שלך
וכל הגוף שלי פתוח, כנוע, מסור, אומר תודה.
ואז, מחט, ועוד מחט, ועוד מחט. פעם מכאן ופעם מכאן.
החיוך הרשע מתרחב והעולם נהיה אדום. ושחור. חריף ומתכתי. הדם פועם באוזניים ומדגדג את הפנים וכל הגוף נרעד ונחבט ונשרט עם כל נגיחה
עמוקה, יציבה.
והחוץ מתערבב עם הפנים והחיוך מאדים.
כל הגבולות מיטשטשים, נמתחים ומובסים.
ויש רק אחד כזה,
שיכול להכניס לי לראש, ולהיכנס לי לוורידים.
#
