לא יודעת מי או למה שמו אותי שם,
אבל היה לי חדר פרטי, עם שירותים פרטיים.
בכל אופן אחר זו הייתה פנימייה.
מה לי ולגור בתנאי פנימייה? אשה בוגרת. והקבוצה שלי הם היו בגילי. אבל הם התנהגו טיפש עשרה. טוב, יותר כמו טיפשלושים.
והמקום היה בוגרשוב, אם בוגרשוב היה במנהטן.
והיה משעמם כל כך.
מוקפת בשטנצים שיטחיים. מי שידע לגרום לי לגמור כבר מזמן מיצה את תפקידו.
ותמיד היה רעש. הו כמה רעש.
לבשתי את החצאית הארוכה מדי והלכתי לשוטט. בדרך תיקנתי כמה סיטואציות, עזרתי בכמה מצבים ואירועים, של א.נשים שלא ידעו להתמודד, או לפתור, או סתם טיפשים. תיקנתי גם גדר.
אחרי שנכנסתי לבניין של הילדות בשביל להשתין, בנוכחות מספר גברים מסוקסים שהוכיחו את עצמם כפועלי בניין, כי שם אין דבר כזה "פרטי", התחלתי לדדות חזרה למקום שלי, חוככת בדעתי אם לדווח או לא לדווח על זה. כמה אחריות יש לי לטובת הילדות, וכמה זין אין לי להתמודד עם זה.
ובעודי שפופה כך ברחוב סואן שנגמר בים, הרמתי את הראש וראיתי בצד השני של הכביש אותך. מחייך אליי, מתחת לצילו של כובע.
חייכתי חיוך כואב, תפסתי את החצאית בשתי ידיים וחציתי בריצה. חיבוק דב מצמית, ארוך וחזק. תופס לי את הפנים לבחון, לראות שהכל בסדר, שהכל במקום. מחכים לקפה שהזמנת בינתיים, אתה מחזיק לי את היד חזק מדי. שותה כל שנייה איתך, לא מורידה ממך את העיניים, כמו חיילת או אסירה שקיבלה ביקור, שמן הסתם יהיה קצר.
ואז רגע. כמה זמן בעצם יש לך?
"3 שעות."
3 שעות עונה הד בראשי.
נו, מה, אז בוא, בוא נלך מפה, בוא נלך למקום אחר.
"סבלנות. מחכים לקפה."
