היה לה יום לא טוב.
ולי היה יום עמוס.
אז בשיחה בסוף היום ביקשתי לחבק אותה:
- אפשר לחבק אותך, גבירתי?
- אני לא יודעת אם אתה יכול לחבק אותי איך שאני רוצה עכשיו. אני זקוקה לחיבוק גדול, עוטף, ואתה קטן ורזה עם עצמות בולטות...
- אם יש יתרון אחד לחיבוקים וירטואליים על חיבוקים ממשיים, גבירתי, זה היתרון. שכאן אני יכול לחבק אותך חיבוק גדול ועוטף.
- אבל אני לא זקוקה לחיבוקים וירטואליים, י***י.
- נתת לי כמה כאלו, גבירתי.
- נתתי כאלה, כי אתה יודע איך החיבוק שלי מרגיש. כי הוא ממשי. כי ככה חובקת.
אז האתגר, גבירתי, הוא לעבור מהחיבוקים שלי שאת מכירה לחיבוק שאת רוצה.
התייעצתי עם איקאה (שהוא, לידיעתך, לא רק בעל השכלה משפטית אלא גם מומחה לארגונומיה) ואני רואה שתי דרכים לתקוף את הבעיה:
פתרון ראשון: חיבוק בשלבים / חיבוק ארבע-ממדי
את יודעת איך זה כשאני מחבק את הרגל שלך. אז אני מחבק קודם את הקרסול השמאלי, ואחר כך עולה למעלה ומחבק את השוק, ואז - כבר על הברכיים - את הירך, ומחבק את המתניים - קודם מצד שמאל, ואחר כך מצד ימין, ויורד חזרה לאורך רגל ימין - ירך, שוק וקרסול.
ואז אני מתרומם שוב על הברכיים ומחבק את החיבוק הכי גדול שאני בכל זאת מסוגל לחבק, ידיי על גבך ואני נצמד אלייך. אחרי דקה ארוכה, אני קם, מקיף את הכסא שלך ונעמד מאחורייך, מתכופף ומחבק את הכתפיים והצוואר, ואז משלים את ההקפה, נעמד שוב לפנייך על ברכיי, אבל כמה שיותר זקוף, נוטל את ראשך בזרועותיי, ויחד אנחנו מנסים למצוא את השקע שלי.
בארבעה ממדים זה יוצא חיבוק תמנוני משהו, אבל גדול ובעיקר עוטף ביותר.
פתרון שני: מר דגדוג
עמדת המוצא כאן תוארה כבר בפתרון הראשון, כחיבוק הגדול ביותר שאני בכל זאת מסוגל לחבק. מכאן נדרשת רק קפיצה קטנה של הדמיון כדי לשוות בנפשך איך הידיים מתארכות כמו אלו של מר דגדוג ומקיפות אותך כמה וכמה פעמים, בגבהים שונים של גופך. זה כבר לא חיבוק גדול ועוטף, זה חיבוק ענק ופקעתי. בשבילך. רק שתרגישי טוב כבר.
