מוח פוזיטרוני

[בדרך כלל אני מעדיף לעבד, לברור, לזקק ולתמצת. אבל הפעם חשבתי שמתאים יותר רק לערוך מעט.]

אתמול, באיזו הסתעפות צדדית ודי שולית של ההתכתבות שלנו, ציינתי באוזניה את הקושי שיש לי לבטא תחנונים בכתב (לא שזה הצד החזק שלי גם בעל-פה). אז היום, אחרי שהתמקמתי באיזה בית קפה, ההתכתבות נראתה כך [פרשנות בסוגריים מרובעים]:

- נוח לך?

- כן, די. [דואגים לי.]

- מעולה. אתה לא עושה היום פיפי בלי לבקש ממני רשות.

- הכוונה מילולית וספציפית, גבירתי? [או שהיא מתכוונת שאני מבקש רשות לכל דבר הכי קטן?]

- בוודאי.

- כן, גבירתי. (מריח מזימה ומדמיין חיוך ממזרי.) [הרחתי מזימה ודמיינתי חיוך ממזרי.]

- (: תשתה הרבה.

- כן, גבירתי... אני מבין שבעקבות מה שכתבתי אתמול, היום אני מתרגל תחנונים בכתב. [היא אוהבת נשלטים אינטליגנטיים ואיכותיים, ויש לי הזדמנות להראות שאני אינטליגנטי.]

- אני כל כך אוהבת שאתה חכם, י***י שלי. (:

...

- קישטא לעבוד.

- מתקשט, גבירתי האהובה. }{

כעבור שעה וחצי וארבע כוסות שתייה:

- עכשיו זה כבר די לחוץ. אפשר, בבקשה, ללכת לעשות פיפי? [צריך לבקש פעם אחת "רגיל", לא?]

- (: אתה ממש צריך?

- די. אני יכול להתאפק עוד די הרבה עד לנקודה שבה אעשה במכנסיים [היא אוהבת נשלטים אינטליגנטיים ואיכותיים, ויש לי הזדמנות להראות שאני גם איכותי.], אבל קשה מאוד לעבוד ככה, והייתי רוצה ללכת ולהיפטר מזה. [הנה זה בא...]

- מעולה. אז תבקש יפה.

- גבירתי הנהדרת בכלל ורבת החסד והרחמים בפרט, אפשר – בבקשה, בבקשה – ללכת לעשות פיפי? [זה לא רע, לא? לא הכי טוב שאפשר, אבל צריך להשאיר משהו לניסיון שני ושלישי...]

- מעניין אם ראית בבלוג של X את השם שהוא נתן לי בראשי תבות. (:

- לא, גבירתי. אני לא עוקב אחריו, אבל אסתכל כשתהיה לי הזדמנות. כשאהיה בשירותים, נניח. (ונדמה לי, או שאת משנה את הנושא, גבירתי?) [אפילו כשאני לחוץ אני מצליח לא לאבד אותך, גבירתי.]

- לא נדמה לך, אהוב שלי. (:

- אוקיי. מצד אחד, אם היית רואה כמה פעמים אני מתקן את עצמי תוך כדי הקלדה, היית מבינה שהצורך אכן דחוף. מצד שני, יש לי חיוך בלתי מתאים בעליל על הפרצוף. אז אולי אני צריך לסיים את מאג התה שיש לפני, ולנסות שוב. [סאבטקסט: אני יכול להמשיך ככה שעות.]

- אני (!) הולכת לעשות פיפי בזמן שאתה לומד איך לבקש. (:

- את ממש רעה היום, גבירתי. (וממש נהנית מזה.) ואני חשבתי שביקשתי יפה... [מה זה הדבר הזה? בן אדם סובל, והיא נהנית! מה זה פה – ברלין?!]

כעבור כמה הקנטות מצידה וחוסר יכולת מוחלט לעמוד בקצב מצידי (תיקוני הקלדה נואשים):

- עומד לך, בובי? (:

- [מה?! מאיפה זה הגיע?! זה היה אמור להעמיד לי?] לא, גבירתי. ממש חייב להשתין. הם די מדכאים אחד את השני.

- לך לשירותים. תאונן. תעמיד אותו. צלם לי. שלח. ואז אתה יכול להשתין. (:

(נ.ב. אני מכירה היטב את הפיזיולוגיה הגברית. וכן, אני יודעת שאני מבקשת דבר קשה. אבל הוא אפשרי. בדוק. (: במיוחד אם תחשוב על החיוך הקטן והמאוד מרוצה שלי כרגע.)

- [מתי כבר תפסיק להיות מופתע מזה שהדברים אף פעם לא יקרו כמו שחשבת שהם יקרו?!]

זה המקום לומר, שבשלב מוקדם ביותר של הכרותנו, נדרשתי לשלוח תמונה שלו בסיטואציה דומה. התוצאה גררה צחוק היסטרי עד כדי ריסוק אגו, אבל האחרון השתקם כמעט לחלוטין, כשהתברר שמה שגרם לצחוק היה דווקא זווית הצילום, זווית שנבעה מהקושי שהיה לי להפעיל את המצלמה במצב הזה. בחזרה לשירותים בבית הקפה:

- אני צריך שיעורי צילום, גבירתי...

- ((:

- כבר שלוש פעמים העמדתי אותו, אבל עד שאני מתארגן עם המצלמה, הלחץ של השתן מחזיר אותי אחורה. וכן, ברור לי שאת צוחקת עכשיו צחוק היסטרי.

- אני שמחה שזה ברור לך. ((: ולא הצלחת? (:

- לא ממש...

- ואם אני אזכיר לך איך בדיוק אני נוגעת בך שם...?

- הבעיה היא לא להעמיד אותו, גבירתי. אז אלא אם "שם" זה הכפתור של הצילום, זה פחות עוזר...

כאן, פחות או יותר, הגיע הדיאלוג לסיומו. הנסיון החמישי (!) לצלם תמונה סבירה היה כבר יותר מדי, וגמרתי. יותר נכון, התחלתי לגמור, אבל מכיוון שאני לא אמור לגמור ככה סתם, עצרתי את עצמי, רק שטיפה מאוחר מדי. וכך, לאור התעריף שנקבע כאן, והמחיר שכבר שולם, היתרה לתשלום כרגע היא שמונה אורגזמות הרוסות.

נ.ב.

לגבי הכותרת - הדרישה היחידה: מורה לצילום, עם התמחות בסלולרי.