חודשיים.
היום לפני חודשיים זכיתי בקולר.
ולציון המאורע, גבירתי, אני רוצה להעניק לך כמה מתנות:
מפה ומפתח. לא. נדוש מדי.
שולחן ניתוחים. כן. ואיזמל מנתחים. וחומרי חיטוי (בכל זאת) והדברים האלה שמזיזים איתם רקמות הצידה ותופסים אותן וכל המהדקים ובטח שכחתי כמה דברים. אבל לא חומרי הרדמה. אני רוצה להיות ער, כשאת חותכת וחושפת את הלב.
ומסכת (מילה יפה, אפילו שלא תפסה). שתוכלי לשמוע כל מה שקורה בפנים. לשמוע כמה אני אוהב אותך. לשמוע כמה אני זקוק לך. לשמוע כמה אני שלך.
אבל בעצם, את לא זקוקה לכל אלו. את הרי חדה מכל אזמל, גבירתי, והקול שלך והחיוך שלך יפתחו אותי בדיוק כפי שתרצי. והלב שלך ישמע ויבין מה קורה בפנים, גם בלי מכשור רפואי.
אז בעצם, אין לי דבר לתת לך, פרט למה שכבר יש לך. לא משנה מה המטאפורה - מפה ומפתח או אזמל ומסכת - המתנה היחידה שאני יכול לתת לך, גבירתי, היא זו שכבר נתתי, וזו שאמשיך לתת בכל יום-חודש ובכל סתם-יום, כל עוד תרצי בה.
ש ל ך, גבירתי האהובה.
