כתבתי לך קודם, שאני מרגיש שאני מוקף בפילים וורודים.
מתברר, שזה אותו פיל כל הזמן, אלא שהוא זריז ומהיר, ותוקף אותי בכל פעם מכיוון אחר.
הייתי מנסה לרכב עליו, אבל אסור לי. אז אני מנסה לברוח ממנו ולהתעלם ממנו בו זמנית. כצפוי, זה גורם לי ליפול על הפרצוף. אני חושש שאם עד עכשיו לא באמת הצלחתי להתעלם ממנו, אז עכשיו, כשהוא ירמוס אותי, זה בכלל יהיה בלתי אפשרי.
ויכול להיות שאני מדמיין, אבל אני שומע צחוק מכיוונו של הפיל. וזה צחוק גבוה ומאוד לא-פילי. והצחוק ממלא אותי שמחה, שהנפילה, גם אם כאבה קצת, מילאה תכלית כלשהי ושימחה מישהי, ועוד מישהי שהצחוק שלה יפה ונעים כל כך. אבל אני עדיין שואל את עצמי, איפה היא, ומנין מגיע הצחוק שלה.
ואז אני מבין, שהיא רוכבת על הפיל, ושהפיל – שהעורף שלו מקבל כל כך הרבה ממנה – לא ירמוס אותי.
אז אני פשוט שוכב שם, ומחכה. מחכה שהיא תרד מהפיל; או תורה לו לתפוס אותי בחדק ולהרים אותי אליה; או אפילו להעיק עליי בחלק מהמשקל שלו; או משהו שהיא יודעת לעשות עם פילים ולא עולה בדעתי.
ואני לא יכול לומר, ששם, למרגלות הפיל, זה המקום שאני הכי רוצה להיות בו. אבל כל עוד היא בסביבה, אני שמח להיות שם. ואני מוקיר את העובדה שהיא השתלטה על העורף של הפיל הזה לפני שהוא רמס אותי.
