מוח פוזיטרוני

דימיתי אותה כבר בעבר לממטרה של אושר. לא כל כך כתבתי אז על עצמי, אבל אם אני מנסה לחשוב איך הייתי משלב את עצמי בתמונה, זה בטח היה בתור פרח שנהנה מאוד מקיומה ומקרבתה של הממטרה, פורח ומשגשג.

מאז חלפו שלושה חודשים וחצי. ההמונים העוקבים - כאן ואצלה - אחרי הריקוד שלנו ודאי שמו לב לכך, שבחודשיים האחרונים הייתי כאן מעט מאוד. הייתי (ועודני) שקוע מאוד באיזשהו פרויקט, ולצערי לא נעדרתי רק מכאן, אלא הייתי הרבה פחות זמין גם לה. אבל לא על זה התכוונתי לכתוב.

כשאני חושב היום על תמונת הממטרה, אני כבר לא מדמיין את עצמי כפרח, אלא אולי כעץ צעיר. והיא היתה - במיוחד בחודשיים האחרונים - לא רק ממטרה. היא היתה גם גדר מגינה. ועמוד תמך. ואח האש שלי כבר קרא לה "שמש הנשלטים", אז גם שמש.

אז שוב, בפעם המי-יודע-כמה, תודה. תודה שאת בחיי, גבירתי. 🙂