והנה ימי הסגר שנתתי לעצמי עתידים להיגמר.
ואצטרך לחזור להיות ככל האדם.
לקום מוקדם, להתלבש, לצאת לפגישות, לחייך.
הלילות הלבנים, השיחות והסמים, הכתיבה שפרצה
ומשחקי המילים
יפנו את דרכם
לדברים אחרים
חשובים יותר, כך אומרים.
(ומשקרים)
וחודשיים שלמים נטולי מגע, לא חיבוק, לא חיוך,
גם לא לחיצת יד.
(איך מתרגלים מגע מחדש?)
שיער ראשי צמח פרא ואני מרשה לו להישאר כך.
מליחות הים, השמש והחול עוד יצרבו בו פסים של זיכרונות
של חום, של אהבה.
וגם לערוותי התרתי לצמוח פרא, מעולם לא פגשתיה כך.
אני שולחת יד ומלטפת את מעוז הנשיות הזה שצימח ופרץ לו
מעבר לגבולות התחתונים,
כאילו ישות חדשה ופראית גרה שם, מחכה ללכוד קורבן חסר אונים
בעודה יודעת שהיא למעשה הקורבן, הנכבשת בעצמה.
(כפי שתמיד חלמה)
"שבים לשגרה" אלחש לה רגע לפני.
"תודה שהרשית לי פשוט להיות" היא תענה
ובתנועות סכין מדויקות אסיר ואפרד מהכל.
(ואולי איזה טעם של חופש ייצרב אי שם בערפל הזיכרון)
