אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

היומן

The Beauty of Suffering
לפני 18 שעות. 31 במאי 2020, 22:27

(נתן יונתן)

לפני שבועיים. 17 במאי 2020, 23:52

אתה יודע, מה שהכי הייתי רוצה זה שתעלה מולי פתאום

כי באותו הרגע ההיררכיה זרמה לך בדם והניעה את קצות האצבעות אות אחרי אות במקלדת. 

הייתי רוצה שתעטוף אותי בגלימת האדנות שלך.

כי החלטת שעכשיו אתה רוצה. אתה מחליט. אתה קובע.

ובמסע שלנו, אני מלהגת, מתפתלת ומלהטטת לך מילים בזמן שאתה

יושב, שותק, לעיתים מחייך ומכוון את השיחה דרך נתיבי הלב והראש, מנסה ליצור הסכמה עם  שניהם. 

אתה יודע, במציאות,  מספיק מבט אחד. 

מבט אחד שיוצר פריז לסצנה והכל עובר להילוך איטי למעט פעימות הלב שמגבירות את קצבן ומאיימות לפרוץ מכל חור אפשרי.

מבט שממסמר. 

וככל שהמבט שלך מתחדד, כך שלי מתערפל. 

עד הנפילה לרצפה. 

ובעולם של מסכים, אנחנו מסתפקים במילים.

אתה הסוחר ואני המכורה שמטיילת בלילות בסמטאות אפלות שחורות ואדומות

(ונטולות עיניים. כחולות. חומות) 

לפני שבועיים. 15 במאי 2020, 3:22

"חתול, אולי תכסה אותי קצת?"

"אני מבין שהעיקצוצים מפעמים געגוע?" הוא שואל

"געגוע" אני עונה.

"היית רוצה להשתרע על הרצפה?" הוא שואל.

"יותר שכובה על צידי בתנוחה עוברית ולהרגיש אותך קרוב אליי ואז תכסה" אני עונה.

"מה את מרגישה?" הוא ממשיך.

"רפויה ועייפה" אני אומרת.

"אם כך מוטב שנשמור זאת לפעם הבאה כשלא אהיה עייף.

לילה טוב" הוא אמר

והלך.

 

( ואני שם נותרתי רעבה)

 

#אומנותהכיבוש

 

 

לפני שבועיים. 12 במאי 2020, 14:14

והנה ימי הסגר שנתתי לעצמי עתידים להיגמר.

ואצטרך לחזור להיות ככל האדם. 

לקום מוקדם, להתלבש, לצאת לפגישות, לחייך. 

הלילות הלבנים, השיחות והסמים, הכתיבה שפרצה 

ומשחקי המילים 

יפנו את דרכם 

לדברים אחרים

חשובים יותר, כך אומרים. 

(ומשקרים)

וחודשיים שלמים נטולי מגע, לא חיבוק, לא חיוך, 

גם לא לחיצת יד. 

(איך מתרגלים מגע מחדש?)

שיער ראשי צמח פרא ואני מרשה לו להישאר כך. 

מליחות הים, השמש והחול עוד יצרבו בו פסים של זיכרונות 

של חום, של אהבה. 

וגם לערוותי התרתי לצמוח פרא, מעולם לא פגשתיה כך. 

אני שולחת יד ומלטפת את מעוז הנשיות הזה שצימח ופרץ לו 

מעבר לגבולות התחתונים,

כאילו ישות חדשה ופראית גרה שם, מחכה ללכוד קורבן חסר אונים 

בעודה יודעת שהיא למעשה הקורבן, הנכבשת בעצמה.

(כפי שתמיד חלמה)

"שבים לשגרה" אלחש לה רגע לפני.

"תודה שהרשית לי פשוט להיות" היא תענה

ובתנועות סכין מדויקות אסיר ואפרד מהכל.

(ואולי איזה טעם של חופש ייצרב אי שם בערפל הזיכרון)

 

 

לפני 3 שבועות. 10 במאי 2020, 14:11

(הלטאות הסגולות בחוץ / גל נתן) 

לפני 3 שבועות. 8 במאי 2020, 14:15

המורה שלי ליוגה היה זה שזיהה בקלות את גמישות היתר שממנה המפרקים שלי סובלים. 

באימונים טרום ימי הקורונה הוא היה מעדן לי את המנחים כדי שאתן לשרירים לעבוד ולא למפרקים. 

"את בורחת" הוא היה אומר "למקום שבו הכי נוח לך בו כי את גמישה וזה קל לך אבל את עושה נזק לעצמך"

ואני בטרוניה הייתי מעדנת את המנחים ומרגישה את השרירים שלי בוערים. 

מעולם לא הייתי אמיצה מספיק כדי להודות בפניו שאני ניזונה מהכאב הנוראי כשאני נמצאת למעלה מ-5 דקות באותו המנח, לא מוותרת לגוף. מענישה אותו. 

ואולי בכלל היה צריך להמציא ענף יוגה תחרותית. יש מצב שאלוהי היוגה או מי שלא ברא אותה, היה מגרש אותי ממגרש המשחקים שלו שדוגל בהקשבה וחמלה, בעיקר כלפי עצמנו. 

ואם יש משהו שאין בי, זו חמלה. 

בעיקר כלפי עצמי. 

 

(והאמינו לי, זה המקום הכי נורא שאפשר להיות בו)

(והייתי מתחננת  עכשיו למישהו שיבוא לעצור אותי, להציל. להציב גבולות. שאוכל להילחם בו, עד שיכניע אותי וייתן לי ליפול שבורה ומרוסקת כדי שמשם אוכל לצמוח שוב בחזרה. אבל זה יהיה הפתרון הקל וכשאני נשרפת, זה תמיד בדרך הכי קשה) 

 

 

 

לפני חודש. 1 במאי 2020, 14:42

לפעמים בלילות כשהוא נוטש אותי לטובת השינה בזמן שאני מתחזקת לילות לבנים כיאה לרגרסיית ימי החופש הגדול של גיל 16 שאני חווה

(הכוללים בין היתר, אכילה בשעות לא הגיוניות, רביצה, כתיבה וסמים קלים) 

אני חוזרת לאחור אל היסטוריית ההודעות שלנו.

חודשים ארוכים של אינסוף מילים שנכתבו ונשלחו. 

ויש ימים של למעלה מ-50 הודעות ויש חודשיים של שתיקה.

לפעמים אני חושבת שאנחנו נמצאים בפלטפורמה הלא נכונה.

יותר מפעם אחת אמרתי לו שהמילים שלו לא ראויות לכאן, שלו יכולתי הייתי נותנת להן במה הרבה יותר רחבה. 

אבל לו זה לא משנה, הוא מסוג האנשים שכותבים למגירה לעומת הגרפומניה שממנה אני סובלת 

(אם הייתי כותבת רשימת קניות לסופר, סביר להניח שהייתי מפרסמת גם אותה)

אני משתעשעת במחשבה שיש מישהו שם שקורא את תכתובת המילים שלנו ותוהה לאן הסיפור שלנו עוד יתפתח. 

ואותו אני משתפת שיותר מפעם אחת אני מדמיינת אותו כדמותו של אליק, יושב מול שולחן הספרים הכבד, בחלוק ומקטרת, הוגה וכותב

ואילו אני בדמותה של אילנה החיה בין שני עולמות, שופכת מילים בלי הכרה, מנסה להסעיר את הרגש שלו ללא הצלחה. 

(בסופו של יום תמיד הייתי שייכת לספרים)

יש המאמינים שהשליטה ניתנת תחת חדר משחקים, משחקים, מזרן וחומר סיכה.

ויש את השליטה הניתנת בדרך אחרת, אולי יבוא יום ואדע להסביר אותה, את העטיפות המתקלפות לצד הקורים המתהדקים. 

יותר מפעם אחת אני שמה לב שאני מגלה לו הכל. 

"אם יום יבוא וניפגש, זה ירגיש לי יותר עירום מעירום" אני כותבת. 

"אין בעולם דבר מרגש יותר מהעירום המיוחד ההוא כשכל הקליפות מתאיינות ואת חמושה רק עם מבט בעיניים." הוא עונה

"איך אוכל להביט בכלל בעיניים של מישהו שיודע הכל עליי?" שאלתי

"With some difficulty" הוא ענה. 

והרגשתי איך הנשימה משתנה לי כשדמיינתי את הרגע הזה. 

"פחד אלוהים" כתבתי. 

"בדיוק"

הוא ענה. 

ועזב אותי לטובת השינה. 

(אם הייתי יכולה לתת המחשה ויזואלית לשיחות שלנו, זו היתה התמונה)

 

 

 

 

לפני חודש. 14 באפר׳ 2020, 20:20

בימים שבהם לא קורה דבר, המחשבות נעות אל העבר. 

ובשיחה המשפחתית היום, בעודנו מחפשות רעיונות משעשעים לעבודות שאפשר לעשות בינתיים

אני מזכירה לאמא שלי שכשהייתי קטנה רציתי נורא להיות קופאית ואולי עכשיו זה הזמן. 

"מה פתאום!" אחותי נזעקת. "אני רציתי להיות, לא את"

"כמובן" אני עונה לה, "זה בגלל שאני אחותך הגדולה ואת רצית כל מה שאני רוצה." 

"אני מסכימה עם אחותך" אמא שלי אומרת, "היא אפילו כתבה את זה באחת מהפעילויות כשהייתה בגן"

"אז מה אני רציתי להיות?" 

"כלבה" אחותי השנייה צוחקת, ואמא  שלי מוסיפה: "כן, תמיד רצית להיות כלבה. בכל משחק של אבא ואמא היית אומרת שאת הכלבה והיית קושרת את החגורה של החלוק של אבא שלך לצוואר והיו שמים לך אוכל בקערה ומוליכים אותך לטיול."

"וואו" היא מוסיפה ואומרת "כנראה שבאמת היינו צריכים להביא לך כלב". 

 

"כן, כנראה שכן" אני ממלמלת 

וברקע האחיות שלי שלא מפסיקות לצחוק. 

 

(אני לא יודעת אם זה גנטי, אבל זה בהחלט מוטבע איפשהו מבלי שחוויתי אונס, טראומה או הטרדה, פשוט ככה - כלבה) 

 

לפני חודש. 12 באפר׳ 2020, 18:35

אני נדרכת בקפיצה למשמע כל התראת הודעה בתקווה שזה ממנו.

ולרגע כל העולם כולו מתנקז לפרק הזמן שנע מהרגע שכתבתי לו ועד הציפייה להודעה בחזרה.

בזמן הזה כל מיני אדיוטים מספיקים לשלוח הודעות עם גיבובי מילים מיותרות,

ואני בתמורה תוקפת אותם בנביחות זעם על כך שהקפיצו לי את הלב ולא מהסיבות הנכונות. 

הוא טווה סביבי קורים שעשויים מחוטי תיל מבלי ששמתי לב לכך

ובעודי כלואה שם אני מקפידה להיצמד אליהם מדיי פעם כדי להישרט וכדי לכאוב  את הידיעה

שמבלי ששמתי לב ננעצתי בדיוק במקום שבו הוא רצה אותי. 

(ואולי זו בכלל היתה אני שהגשתי לו את עצמי על מגש של כסף)

אני מתמלאת בזעם פנימי כשהוא מתעלם ממני

והזעם מתחלף בהתחנפויות

ההתחנפויות עוברות לתחנונים

וכשהתחנונים לא עובדים

אני חוזרת לזעם. 

ובתקופה כזאת, מנעד הרגשות מתרחש כבכל יום רגיל רק שהפעם אין הסחות דעת של עבודה או מחויבויות אחרות והרגשות נחווים בקיצוניות. 

הזעם פועם בי כמו אגרוף בבטן, ההתחנפויות שייכות לירכיים הנדבקות לרצפה והתחנונים משולים ללשון המתחננת לקבל את שלה. 

וברשף של זעם אני מכריזה לעצמי שלא צריך, שמוטב כך ושעדיף שישוב למקום שממנו בא. 

(וגם כושלה%$%^ הב% ז&^%) 

ויודעת שברגע ששוב אשמע את צליל ההודעה

הכל שוב יתחיל מחדש. 

 

(ואיך אפשר לשנוא מישהו ולהרגיש שהוא זורם לך בדם באותה נשימה?)

 

#תפסיקלהתעללבי

(הבאתי לך את סאודק במתנה)

 

 

לפני חודש. 8 באפר׳ 2020, 14:33

ולאיש שלא יבוא