|
|
|
"את יכולה להירגע", הרופאה המתוקה שמולי חייכה ברכות ואמרה, "ככל הנראה לא לקחת את האנטיביוטיקה למשך מספיק ימים וחטפת שוב סטרפ"
חטפתי סטרפ און? שוב? הרהרתי וחייכתי לעצמי.
בראש אני עדיין בריאה.
(פחות או יותר)
#לשליחת מרק, רחמים ומתנות יקרות במיוחד פנו בפרטי.
## סתם צחקתי. אני לא אוהבת מרק.
* אני מכורה לאיה רוזנווסר רבין.
** הגיע הזמן להודות בכך שיש סבירות גבוהה יותר שאעשה חוקן דבש ואלך לשבת על קן נמלות אש לפני שאגיע למצב רגשי שבו אהיה מסוגלת לומר למישהו ״אני שלך״ או בכלל לחזור לחוות את התחושה הזאת ואני מודה היום שזה מאוד מעציב אותי.
*** אין לי תכנון לעשות חוקן דבש אז בלי הודעות מיותרות
**** לא משנה כמה אנסה לברוח מזה, אני עדיין ג׳אנקית של מילים.
היא כתבה לי וצירפה.
ויש משהו שאיש לא יספר לך.
בתוך האבל, העצב ותחושת הריקנות וחוסר ההבנה, כשהעולם לא יראה אותך ואת תשמחי בתחושת היותך בלתי נראית, שדים יפרצו מתוכך. זה לא יקרה בפיצוץ. הפעם זה יקרה בזחילה שקטה ואיטית. בזרע קטן של ייחום שיתחיל להתבשל לך במורד הבטן ולשלוח אדוות לבה רותחת אל כל תא ותא בגוף.
והחשמל, החשמל הזה שאת כל כך מכורה אליו וכל כך מפחדת ממנו יתחיל לזרום בך וכל מה שתרצי זה להתפוצץ מרוב חיות. ואת תכתבי לו מילות תחנונים שייקח אותך ביד אכזרית, בוטה, בוטשת ומעליבה. ואת תרגישי איך תדרים שקטים יוצאים ממך החוצה, כאלה שאפילו היקום כורע לכבודם.
והוא יביט בך ממרחקים ויחייך לעצמו בידיעה המוחלטת שברגע שיאמר את תבואי. ואת תכרעי ותתפשקי ותתחנני שמצחך יפגוש את קצה נעלו. ואת תעופי לחלל כשהוא ישאל אותך מה את ותעני בגרגור חתולי ״אני עבד ממין נקבה של הזין שלך״.
והם יתחילו לבוא. מהעבר, מהעבר הרחוק, מהעבר הרחוק עוד יותר ומכל מקום. שולחים הודעות, מתקשרים ובודקים כמו כלבים שמרגישים ייחום של נקבה. והם לא יודעים שאת כבר מוכנה, שכובה על הגב ברגליים פתוחות וכשכושי זנב.
ואת תדעי בתוך תוכך שזו את שקראה להם לבוא. זה הכוח שלך. תזכרי את זה כשתפלי שוב.
את תתני לחשמל הזה לשלוט בך כי גם הראש לא יכול לו. ואת תקומי רטובה אחרי לילה שבו תזכרי כל פריים בחלום שבו הוא דרש ולקח והראה לך עד כמה רחוק את יודעת להגיע, ותעבירי יד על הצוואר מנסה להבין אם זה קרה באמת. ואת תרעדי כשזרם המים במקלחת יעיר אותך, וככה סתם באמצע היום את תחשבי איך הוא ישים אותך מול אנשים ויראה להם באיזו קלות את גומרת ונוזלת והפה שלך יתמלא בריר והתחתונים שלך שוב יהיו רטובות מהמחשבה שתיחנקי על הזין שלו, שתתחנני בשפות עתיקות שיבעל אותך בלי רחמים כמו ברברי. ואת תבטיחי אלף הבטחות ושבועות רק שלא יפסיק.
״יפסיק? רק התחלנו״ הוא יענה.
ואת תחייכי חיוך גדול.
חיוך של מטומטמת.
אני רוצה לרצות אותך.
כלומר, אני ממש צריכה לרצות אותך.
אני צריכה לרצות אותך בקטע מוגזם פתאטי ומגעיל, כזה שגורם לי לבוז בכל פעם שאני קוראת או שומעת על אחרות ואני צריכה שזה לא ירגש אותך ולא יזיז לך.
אני צריכה אותך לא מתרגש ואדיש בזמן שהמבוכה תכה בי כי לא אדע איך להסב את תשומת לבך.
אני רוצה אותך גבר, ניאנדרטל, כזה שבא במטרה אחת: לבוא על סיפוקו.
ואני לא רוצה לדבר. די. אני לא רוצה שתביט בי בעיניים חומלות ותשאל מה שלומי ואיך אני מתמודדת עם האבל עם הטיית הראש המרגיזה הזאת שכולם עושים
(״איך את מותק?״ ראש מוטה הצידה. לך, לך מכאן). אני לא רוצה שתשאל אותי מה אני עושה מכאן עם החיים שלי, כי אתה לא פסיכולוג וזה לא עניינך והרבה יותר מגניב לראות כמה זמן אני מחזיקה בחניקה.
אל, פשוט אל תיכנס איתי לשיחות נפש. אל תתן לי את הפתח הזה לנהל שיחה בכלל. יש לי יכולות יוצאות דופן למגנט אליי אנשים ולגרום להם להיפתח לשיחות עומק ואני לא מחמיאה כאן לעצמי. אני שונאת את זה.
אני לא רוצה שתשאל אם זה בסדר שתבוא, או אם בא לי שתבוא, פשוט תבוא.
אני רוצה לרצות לרדת לרצפה, אני רוצה להתחנן לזחול, אני רוצה להיות ברעב כל כך קיצוני להיחנק על הזין שלך עד שאבכה מרוב תסכול.
אל תגיד לי שאני יפה ונהדרת וחכמה. אל תגיד לי שיש לנו חיבור קוסמי (אין לנו חיבור קוסמי), אל תגיד לי שבמקרה הכי גרוע נתאהב כי לא נתאהב.
למה לא נתאהב? כי אין לי שום קשר לרגשות, ולא, אתה גם לא תצליח להציל אותי או להוציא אותי מזה. זאת התקופה, זה המצב, והאיש היחיד שאולי יצליח להוציא ממני רגש נמצא בכלל בגלקסיות רחוקות ולא נגישות ושום דרך להגיע אליו לא עבדה לי.
אבל היי, זה רק לטובתך, זה ישרת אותך, אני רוצה לשרת אותך. ואני רוצה להרגיש את הלב שלי מפרפר ואת התחתונים שלי נרטבות רק מהמחשבה על כך.
אני רוצה לצאת מהדלת וכבר במעלית להתחיל להתגעגע אליך. אני רוצה להתעורר לפניך כדי לגנוב כמה רגעים לבהות בך ישן, רך ורגוע רגע לפני שתתעורר ותדרוש את שלך.
אני רוצה להתפקע ולהשתגע מרוב הרצון לרצות אותך. להיות עם גוף חבול וחיוך מטומטם.
אני צריכה שתשבור אותי ותרכיב אותי בחזרה כמו שאתה רוצה, כמו שאני צריכה.
אני צריכה שתהיה (הרבה) יותר חכם ממני, כדי שאוכל לשאת אליך עיניים ולומר לעצמי שאיזה מגניב זה שיש לי אותך.
אני צריכה לחזור לחיות, להרגיש חיה באמת.
אני יודעת שבסוף, הכל תלוי רק בי, אבל הכל בינוני כל כך ומשעמם
אז אולי עדיף להנמיך ציפיות, ובוא תהיה מגניב מספיק ופשוט נזדיין ותלך.
דיל?
אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשֹוֹת אִתָּךְ אֶת שֶהָאָבִיב עוֹשֶֹה עִם הַדֻּבְדְּבָנִים: נְשִיקוֹת דֻּבְדְּבָן וְעֵינֵי דֻּבְדְּבָן, וּלְחָיֵי דֻּבְדְּבָנִים רַבִּים, וּשְֹדוֹת דֻּבְדְּבָנִים עַל לְחָיַיִךְ….
גּוּף שֶׁל אִשָּׁה, גְּבָעוֹת לְבָנוֹת, יְרֵכַיִם לְבָנוֹת, אַתְּ דּוֹמָה לָעוֹלָם בְּגִישַׁת הִתְמַסְּרוּתֵך.
גּוּפִי, גּוּף אִכָּר בָּר, בָּך חָפַר וְהוּא מַקְפִּיץ אֶת הַבֵּן מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה…
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ בְּפַשְׁטוּת לְלֹא בְּעָיוֹת אוֹ גַּאֲוָה,
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כָּךְ מִשּׁוּם שֶׁאֵינִי מַכִּיר דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לֶאֱהֹב מִלְּבַד זוֹ: אֵין אֲנִי אוֹ אֶת, אִינְטִימִיּוּת כָּזוֹ שֶׁיָּדְךָ עַל חָזִי הִיא יָדַי שֶׁלִּי…
וּבִזְמַן שֶהָרוּחַ הֶעָצוּב דּוֹהֵר וּמֵמִית פַּרְפָּרִים אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.
(120 לפאבלו נרודה)
1.
שום דבר לא באמת מעניין אותי לאחרונה ורוב הזמן אני עייפה.
הלילות ואני חברים טובים אבל בבוקר אני מרגישה שאני נתלשת מהשינה ומתחת למקלחת בוקר קרה אני מנסה להבין על מה חלמתי ומה מחכה לי ביום הזה.
מילים כבר לא מרגשות אותי ולמרות שמדי פעם בלילות אני נכנסת לקרוא, שום דבר כבר לא מעיף לי את הלב.
2.
מיה34 והיוצרת שלה נפגשות לעיתים ברגעים לא קשורים. השבוע למשל קיבלתי מחמאות חמות על איזה טקסט שכתבתי עבור עוד מנכ״ל, ״חבל שאתה לא קורא את הטקסטים שלי בכלוב, לא היית מאמין״ מיה34 רוצה לומר, אבל במקום זה אני אומרת תודה ומחייכת.
או למשל כשגללתי בתיקייה בחיפוש אחרי תמונה לקמפיין שאבדה, ופתאום קפצה מולי תמונה אחרת.
מסוג התמונות שמרגישות כאילו מישהו העיף לי סטירה והטיס אותי לצד השני של החדר.
ואש ניצתת בי מבפנים ומזהירה אותי לא לשכוח את מי שאני, ומה הליבה שמניעה אותי.
3.
״אני צריכה שיחזיקו אותי קצר״ אמרתי השבוע לאיש שמחזר אחריי כבר חודש, ״ולך אין מושג איך עושים את זה, אתה פשוט עם לב כל כך טוב שאני רק ארגיש חרא עם עצמי כל הזמן״, הוספתי.
״להיפך,״ הוא מביט בי בעיניים רכות, ״את צריכה הכי הרבה חופש״, וכל מה שבא לי זה לבעוט לו ברגל וללכת.
אבל אני נשארת, מקווה שאולי משהו בתוכי יזוז קצת, יתרכך.
4.
״געגוע״ אני שולחת ליטוף בצורת הודעה.
״מה את עושה?״ הוא שולח בחזרה.
״ניחוש אחד״ אני עונה.
״כרגיל, עובדת. את בבית?״
״בבית״
״אני בדרך״
40 דקות אחר כך והודעת ״עולה״ גורמות לחיוך שלי להתרחב. אני נותנת הצצה אחרונה במראה ועומדת בפתח הדלת ועוד לפני שהוא עובר בה אני נתלית עליו לחיבוק, מריחה את הבושם, הנסיעה, אותו. אני אוהבת להמתין לו בדלת. למרות ששוררת בינינו חברות טובה שנינו לא מתעלמים מהשדים שבוחשים מתחת לפני השטח. בלתי אפשרי שתתקיים במציאות, אבל אף אחד מאיתנו לא מוכן לוותר לרגע על תחושת ההיררכיה.
״אני מרגישה שאני מתחזה, אני חושבת שאני פשוט לוזרית והצלחתי לרמות את כולם״ אני מייבבת בזמן שאני דוחפת רגל קרוב אליו, מנדנדת את עצמי בערסל.
״אני חושב שאת צריכה סטירת איפוס״ הוא יורה בחזרה.
״ההתקרבנות הלוזרית הזאת שלך רק מעלה לי את רף העצבים ומורידה לי את החשק להיות חבר שלך, אני לא יכול איתך ככה. סעי מפה קצת, לכי תנשמי אוויר״
אני יודעת שהוא צודק אבל אין לי כוח להגיד לו שאני עייפה ואין לי כוח (איזה לופ) , ובמקום זה אני מדמיינת מה היה קורה אם הוא באמת היה מעיר אותי בסטירה. וכשאני מבקשת לשבת קצת על הרצפה, המבט שלו מרצין וצליל ה-״שבי״ גורם לי לנתר מהערסל אל המרצפות בין רגליו בגבי אליו.
״אני צריכה חמש דקות״ אני מבקשת, מציבה לעצמי שוב גבולות שחלילה לא איהנה יתר על המידה או אתמכר, מניחה ראש על ירכו ועוצמת עיניים ושקט.״
אחרי שהלך התיישבתי בחזרה לעבוד ופיצחתי את כל מה שהיה תקוע מהבוקר.
״אומרים שהאינטימיות הכי עמוקה זה הרגע שאתה מוכן לעמוד מול מישהו בלי שום מגננה״ השחקן אומר בסדרה בה אני צופה מאוחר יותר בלילה ואני מחייכת. איזה יופי של תזכורת.
5.
אין באמת פואנטה במילים שאני כותבת הפעם. אין תובנה, מסקנה או תוכנית פעולה לעתיד. יש ניסיון לחזור קצת למילים, להתחבר בחזרה אל הכתיבה. ואולי זו בכלל שליחת קורים אל חלל היקום בתקווה שיבוא זה שיודע לקרוא בין המילים ולחבר לי את הכל בחזרה.
והנה התמונה מסעיף 2. יש מצב שהייתי צריכה להעלות אותה בקמפיין.
״את מנסה להנדס לי את התודעה וזה דבר רע מאוד לעשות״ הוא אומר והבטן שלי מתכווצת ואני מתאפקת מלומר לו שהוא אחד מהאנשים היחידים שאני מכירה שלא ניסיתי מעולם להפעיל עליו מניפולציות. לא כי אני לא יכולה, בעיקר כי אין לי מושג בנוגע ליכולות שלו ואני לא אוהבת לצאת מופסדת. אבל אין לי אומץ אז נשארת לשתוק מול המסך כמו סתומה.
מהנדסת תודעה.
יש משהו באמירה הזאת שממלא משהו בתוכי. המקצוע שלי דורש ממני להפעיל מגוון מניפולציות. ליצור את הנרטיב ולהבין במהירות שיא איך לשנות אותו לטובתי. אני לא אוהבת את המילה מניפולציה היא תמיד מגיעה בהקשר שלילי בזמן שאיש לא מעז להודות שכולנו, בעצם, כאלה. זה לא משנה אם את רוצה לזיין אותו, אם אתה רוצה לכבוש אותה, אם את רוצה שהוא הפעם ירדים את הילד, שיכין לך ארוחת ערב או יוריד את הפח.
״את מנסה להנדס לי את התודעה וזה דבר רע מאוד לעשות״ אני נזכרת במשפט הזה, מחייכת ומורידה עוד צ׳ייסר. ״כדי לסבול את המקום הזה, אני צריכה להיות מאוד, אבל מאוד שיכורה״ אני מכריזה בפני חבריי, יודעת שהם ידאגו שהחיוך לא יירד לי מהפנים. שהם ידחפו גם אם אומר ״לא״.
בזוית העין אני קולטת אותו. הוא גדול, ומקועקע ומביט במי שאיתו בעיניים חדות ומרוכזות כאילו אין רמקולים שמנגנים מוזיקה שלא הייתי שמה בפלייליסט לאויבים שלי בשבי. צ׳ייסר. אני צועדת אליו, מקבלת אישור במבט להתקרב. ״מי זאת, בת הזוג שלך?״ אני שואלת. ״לא לא, היא חברה טובה שהגעתי איתה. מי את?״ הוא שואל. אני נשענת עליו קרוב אל האוזן מחייכת, נושמת, עוצמת עיניים. ״אני הדבר הכי טוב שיקרה לך הערב״ אני עונה. ״עוד נראה״ הוא מחייך וברור כל כך שהוא נלכד.
#
רגע לפני שאור ראשון עולה אני מקבלת הודעה: ״צדקת. את באמת הדבר הכי טוב שקרה לי הערב״.
״אני יודעת״, אני עונה, חושבת מה היה הטעם לתת לו את מספר הטלפון שלי.
מהנדסת תודעה. כלבה. בת זונה.
(ברכות, הערת מפלצת חדשה)
#
עריכה מאוחרת: בזמן שהמילים נכתבו להן מעצמן, הרהרתי באיש האחד והיחיד שלא ביקש ולא דרש ולא ציווה ולא פקד. אותו איש שנהג לפזר מילים כמו זרעים ברוח, יודע שמתישהו משהו מהן ייתפס. ודרך המילים אני לומדת ששליטה אמיתית, עמוקה וננעצת, היא כשאני באה חפה ממניפולציות והנדסות ומתחננת להלשין על עצמי עד אובדן הדעת.
פעם אחת בחיי הייתי רוצה להיות ללא מחסומים, ללא חשבונות וללא עכבות.
לראות מישהו ולרצות להיפער בפניו ולהגיש לו את הנשמה שלי שישחק בה קצת עד שיימאס לו. ולא בא לי לחשוב אם הוא נשוי, אם הוא דוש, אם הוא מטורלל או מנהיג של כת. אין מוסר. הוא נשרף, הודעה על מועד הלוויה תצא בהמשך. ואין נקיפות מצפון.
פעם אחת בחיי, הייתי רוצה לעשות מה שאני רוצה, מה שאני באמת באמת רוצה והייתי רוצה לרייר. הייתי רוצה שתדחוף לי אצבעות לפה ושהמחשבה הראשונה שתעבור לי בראש לא תהיה ״מעניין אם הוא שטף ידיים ואיפה הידיים שלו היו לפני והוא בטח לחץ על הכפתור של המעלית. הוא לחץ על הכפתור של המעלית!״
ותמרח עליי את הכל ולא תרשה לי לנגב את הפרצוף ואני לא אתהה אם נמרח לי האיפור. כי לא יהיה לי אכפת.
פעם אחת בחיי הייתי רוצה להוציא את המילים שלא העזתי לומר לאיש מעולם: ״תזיין אותי בתחת״ בלי להוסיף בבהלה: ״אבל אם אני משהו קורה לי, אתה בא איתי למיון״ בזמן שהמוח שלי מריץ לי תסריטים של לכלוך, מבוכה ומחלות ומסביר לי תוך כדי עד כמה זה נורא ולא הגיוני. וזה כל כך הגיוני אבל לכי תסבירי את זה לגוף שכבר מזמן התייבש מהבהלה.
פעם אחת בחיי, במסיבה, הייתי רוצה להגיד ״אה, אתם הולכים לשירותים? אני באה גם״ ולא לחשוב על איך מחר אקום בדאון שלא אדע איך לזחול החוצה מהמיטה וגם ככה רמת החרדה עלתה וזה מסוכן אז עדיף לוותר.
פעם אחת בחיי, הייתי רוצה שתכתוב: ״בואי״ וכל מה שאשאל זה ״לאן?״
אבל במקום זה אני יושבת על הגדר וזה אומר בעצם שזה לא לחיות באמת בשום צד והאמת היא שזה גם קצת כואב ולא בקטע טוב שאוהבים.
פעם חליל ג׳ובראן כתב על לחיות חצי חיים ועד כמה זה מצב בלתי נסבל.
פעם קראתי את המילים האלה שוב ושוב ושוב ונשבעתי לעצמי שלא אחיה לעולם חצי חיים.
אבל בזמנים אני לא יודעת לעמוד, אז בשבועות והבטחות?
פעם אחת בחיי הייתי רוצה להתפשט, אבל הפעם - באמת.
