מלכודות של מילים

אחחח איה איה, מה היו חיי בלי המילים שלך?

"צריכה לישון בחיק ממנו את בורחת."

מֶהדי מוּסווי (בפרסית: مهدی موسوى)

פעם, בגלגול הקודם שלי פה, מישהו כתב עליי מילים יפות.

היינו חברים טובים והוא מהראשונים שראו בי את מה שעד היום אני מתקשה לראות בעצמי.

איש מיוחד, כזה שלא פוגשים בכל יום ובכל מקום, אולי רק במחשכי האתרים כשכל אנשי המילים מחפשים מקום לבטא את עצמם בחופשיות מבלי שיידעו מי אנחנו. 

מצחיק איך למרות חוסר האהדה המופגן לאתר הזה, כולנו חוזרים אליו שוב ושוב, כמו ברחשים שנמשכים אל האור הכחול המחשמל. 

כן, מיצורים תבוניים שהולכים על שתיים, הפכתי אותנו לברחשים שעפים בעיוורון. 

המילים שנכתבו אי שם בעברנו הקדום, היו על סגירת מעגלים - בדיוק כמו גלגל, ועל גלגל אחד שלא נסגר אלא יותר נסדק ואיך דמותי הקודמת, הקופצנית והצוחקת מסבירה לו שהכל בסדר, גם אם מה שציפה שיקרה לא קרה. 

החיים כגלגל בכלוב.

שנים אחר כך, כששבתי לכאן ויצרתי את מיה34 (שאותה, אגב, אני מחבבת הרבה יותר מקודמתה) דרכינו נפגשו שוב. הכתיבה שלו משכה אותי אליו בחזרה מבלי שידעתי שזה הוא בכלל. יכולות ההדחקה שלי מחקו לי כל זיכרון ממראהו וכשנפגשנו רק אחרי מכבש לחצים הוא הודה בפניי שהוא אותו האחד מפעם. שנינו, חבוטים ממאורעות החיים, עם שני בתים שהתפרקו וכאב שנלעס לנו הלוך וחזור במחשבות, מצאנו את החברות שלנו מחדש. איש של מחשבה אחרת הוא, שאחז בתיאוריות מוזרות והכריח אותי להשקיע בביטקוין. אמרתי לו שאני לא משקיעה בדברים שאני לא מבינה בהם. עד היום כשאני נזכרת בזה, בא לי להעיף לעצמי סטירה. 

מעולם לא קרה בינינו דבר, למעט פעם אחת שבה הרגיש צורך עז לתת לי ביס בכתף וכמעט תלש לי את הבשר.

זיונים תמיד יש בשפע, אבל חברים טובים לא מוצאים בכל יום. 

עד היום מדיי פעם אנחנו נזכרים אחד בשניה ושולחים הודעה לבדוק מה נשמע. הוא התאושש והתקדם, חי בזוגיות ומנסה למצוא שביב של תקווה עבור מדינה שאיבדה את דרכה.

אני נותרתי עומדת במקום מתבוננת באנשים סביבי ומסרבת לחזור למגרש לשחק את המשחק הזה שנקרא חיים.

אבל, למה נזכרתי בו דווקא עכשיו? 

בגלל אותה כותרת מאותו הטקסט: החיים כגלגל בכלוב. 

יש תקופות שאני נעלמת לחודשים, ותקופות אחרות שאני רובצת כאן. זה בעיקר מעיד על מצבי הרגשי והנפשי, כך לפחות אני רואה את זה. כשהכל אפור ומשעמם, כשמשהו לא שקט בתוכי, כשאני מתגעגעת למילים שבעבר היו יוצאות ממני בקלילות רבה - אני חוזרת לכאן, מקווה שאולי גם אני אדבק במילים חזקות ורגשות סוערים, כאלה שיזיזו בתוכי משהו. שארצה לחזור אל לוח המשחק.

״את מרגישה שרק חוויות קיצוניות מזיזות אותך?״ הרופאה שאלה.

אם חוויות קיצוניות כוללות את הרצון שלי שמישהו ייתן לי אגרוף במפתח הלב ויפתח את כל מה שחסום - אז כן, אני רוצה לענות לה, ובמקום זה אני מהנהנת במבוכה. 

״את כל הזמן מחכה למישהו שיבוא ויציל אותך אבל בסוף, בסוף זו רק את שיכולה״ הפסיכולוגית תאמר לי. ואני יודעת שהיא צודקת.

ובלילה חוזרת לחפש את המילים כאן. 

החיים כגלגל בכלוב - המילים מהדהדות בתוכי בלי הפסקה. 

אלוהים, כמה שהוא צדק. 

.
אקסיומה
(מיומנו של רומנטיקן חסר תקנה)

למה דווקא ככה?
למה בדרך הכאב, ההשפלה והכוח?
כי ככה.
אין למה. זו אקסיומה.
למעשה, זו ה-אקסיומה. בהא הידיעה.

פשוט, כי כך אנחנו אוהבים.
That’s how we love.
And that’s exactly how we make love.

כך אנחנו אוהבים לאהוב.
בכוח. בגסות. בבוטות.
לקחת.
לחמוס, לתפוס, לבעול כמו שהסוס מרביע את הסוסה, הוא לא שואל אותה, הוא עולה עליה ומזיין לה את הרחם עם זין בגודל של תותח.

כמו חתול שקורע את החתולה ומחזיק אותה שלא תזוז, תוך כדי, בנשיכה על העורף שלה. בדיוק במקום ההוא שמשתק. בדיוק במקום שגם אנחנו אוהבים לתפוס.

פשוט, ככה.
ככה.
למה ככה?
זו האקסיומה.
כי כך אנחנו אוהבים.

אין צורך לשיר שירי הלל לעוצמה.
העוצמה מבקשת לה דרך, מוצא להתפרץ מתוכו כמו לבה הכלואה בבטן האדמה.
היא איננה מבקשת לה שירי הלל.

די בנאומי הוקרה לכאב.
נשבר הזין מהקשקוש אודות ה"נתינה" וה"הענקה" של הכאב. עוד רגע תקבל את אות ארגון הפילנטרופים הבינלאומי.
נמאס מהבלוף של 'העברה מודעת של שליטה' ושאר המליצות.
אתה מכאיב כי זה מעמיד לך את הזין. עושה אותו קשה וחם ורוטט.
אתה משפיל כי זה מדליק אותך ומכווץ לך את פי הטבעת מרוב ריגוש.
ואל תזיין את המוח על כמה אתה מעלה אותה כשאתה מוריד אותה.
אולי היא עולה, אבל זה לא משהו שאתה עושה. לטס פייס איט.

בינתיים, כשאתה מוריד אותה זה מחרמן את שניכם. אל תברח מהאמת הזו. אל תספר לעצמך סיפורים על כמה ידך החזקה פותחת בה שערים או עושה בה שיעורים. ח'ליק מדאווין. אכלנו מילים מכובסות עד שיצא לנו מכל החורים.
שחרור מכבלים כאילו. בולשיט.
שחרור ממוסכמות כאילו...הצחקתם אותי.

תגיד פשוט שאתה אוהב לזיין בכוח, להכאיב, להשפיל, שזה מרגש אותך מאוד, שהלב דופק לך חזק ושהגמירה שלך חזקה פי כמה מאשר סתם זיון עם מיסיונרית פולניה שכיחה.
שאתה טס כמו טיל כשאתה מצווה עליה והיא מצייתת.
שאתה נמס כשהיא מבקשת ממך מתוך הסערה של התשוקה שלה שתקרע אותה, שתיקח אותה שתכאיב לה, עוד ועוד. ועוד.
כשהיא מתחננת לפניך שתרשה לה לגמור.

אז אל תתחיל עם הפלספה הזאת שהאדנות שלך סו טו ספיק יודעת להביא לה גאולה.
ואל תספר לה סיפורים שהיא זכתה בפיס כשהסכמת לקבל את ה"מתת" שלה, אעלק.
אל תמכור לה שאתה מקלף ממנה קליפות. גיב מי א ברייק. תפוח אדמה אתה לא יכול לקלף.
ואל תספר לה שאתה אמן שמפסל אותה.
או שאתה מלטש אותה כמו יהלום גולמי.

בינינו, אתה לא יכול לפסל אפילו פלסטלינה.
ואל תבלבל את הביצים בקשקושים על ליטושים. היא יודעת שהיא לא יהלום ושהמקסימום שאתה יכול ללטש זה את הכלים שאתה רוחץ אצל אשתך במטבח.

כן, היא מהנהנת לך בעיניים מבריקות כי היא אוהבת סיפורי סבתא. אבל היא אישה, רבאק. אתה לא יכול באמת לעבוד על נשים, יש להן איברי חישה וקליטה בעוצמות שאתה בכלל לא מעלה על הדעת את קיומן.
הן יודעות.

והיא יודעת שזו חרטא. היא יודעת שאתה מוכר לה אדים חמים של הבל פה.
אז למה היא אוכלת את החרטא הזאת?

כי היא אוהבת שמזיינים אותה בכוח.
היא אוהבת שתופסים לה חזק בעורף ומכריעים אותה בכח ארצה.
היא אוהבת שקוראים לה שרמוטה וחור וכלי. זה מרטיב את הכוס של האמ אמממא שלה. והלב דופק לה בעשרת אלפים סל"ד כשאתה מקפל אותה וכשאתה משתעשע בה ומשפיל אותה.
והעיניים שלה רועדות כשאתה מצליף בה ומצווה עליה לפתוח רחב את חור התחת בשתי ידיים, לשירותך.

בשביל זה היא מוכנה לשמוע את הבולשיט שלך, שמקסימום רק אתה, אולי, מאמין לו.
וגם זה רק אם אתה באמת אהבל.

כי היא אוהבת את זה.
היא אוהבת שאתה לוקח אותה כמו כובש שבועל שבויה בארץ כבושה.
היא אוהבת את הפוזה שלך שמגיע לך הכל.
היא אוהבת את הפוזה שלך שאתה בא ומצפה לקבל שירות כיד המלך, היא אוהבת לזחול בשבילך ולהתפשק בפניך וכשאתה משתין עליה או מחדיר לה מחטים לפטמות או מה שזה לא יהיה שאתם אוהבים היא יכולה למות מרוב ריגוש ואהבה.

כי היא יודעת שככה אתה אומר לה שבא לך עליה. כי היא יודעת שכמה שאתה מכאיב לה יותר ככה אתה רוצה אותה יותר. כי היא נמסה לגמרי מזה שאתה רוצה אותה. ובמיוחד מזה שאתה רוצה אותה. ושאתה רוצה אותה ככה.

כי היא מתחרפנת ונטרפת מזה שאתה קשה אליה ומזה שאתה לוקח אותה ועושה בה כבתוך שלך ונותן לה להרגיש כמה היא שפוטה שלך.
(נכון, כשהחשמל מזמזם והעוצמה גואה מתעוררת ונוכחת בין השיטין גם רכות אינסופית מהסוג שנולד רק מתוך ובסמוך ליד הקשה אבל ברגע זה נשאיר את החיבוקים לזמן אחר).

בינתיים קח אותה ככה.
ככה. בדיוק. בלי קשקושים וליטופים.
ככה, כמו פעם, כשהיינו צעירים, אז, מזמן, במערות.
חזק ואגרסיבי וחסר עכבות. בדיוק ככה.
ככה, בדיוק. חזק ובוטה וגס.
ככה, כאילו אתה שֵייך בהרמון שלך והיא אחרונת השפחות.
ככה, פרוע ומשולח רסן כשהפנים שלך הופכות למסכה של אכזריות שוצפת קצף והעיניים שלך שטופות דם מרוב תשוקה.
ככה היא אוהבת.

ככה היא אוהבת אותך.
ואם אתה לא אוהב אותה בחזרה אתה סתם זבל.

אבל אל תדאג. היא יודעת בדיוק מי זבל ומי לא. אם אתה זבל לא תרחיק לכת. אולי תמצא מדי פעם פראיירית שתמצוץ לך במושב האחורי של הגרוטאה שלך. אבל בסוף היא תדע וכולם, כולל אותך, יידעו שאתה סתם זבל.
אבל אם אתה לא זבל ואם היא אוהבת אותך – זכית בפיס חביבי.
אתה על גג העולם.

ואתה יודע מה? גם היא.

למה?

ככה.

כי שם בדיוק אנחנו אוהבים להיות. שם אנחנו פועמים. שם אנחנו מרגישים את החיות זורמת לנו בורידים ומארגזמת אותנו.
שם אנחנו חווים אושר. ומהו אושר אם לא החירות לפעום ביחד איתה את פעימת הלב האחת.

בלי הסברים ורציונליזציות נוספות.
כי ככה אנחנו אוהבים את זה.

ככה אנחנו אוהבים את זה.
כי ככה אנחנו אוהבים.
כי ככה אנחנו.
ככה,
בדיוק.

זו האקסיומה. וזה מה שזה,
אקסיומה.

ועכשיו בואי יא נקב, יא שרמוטה, ותענגי לי את חור התחת עם הלשון שלך.

.

* נכתב במקור לפני 19 שנים, על ידי האחד, היחיד והמיוחד - RIS

׳אולי הגיע הזמן להפסיק עם הוטו העיקש הזה על גברים מהכלוב,׳ הרהרתי ביני ובין עצמי כשהודעה כנה, ללא שגיאות כתיב, ללא הצעות לדגדוגים, תחתונים משומשים, הסעות ושלל נקיונות הבית נשלחה אליי. 

׳הרי יש לך כמה מכרים ומכרות שהכרת כאן לאורך השנים, ובסופו של יום הם איכותיים, מצליחים ואנשי שיחה של ממש׳ הפלגתי במחשבות כששלח לי לינק לשיר שלא הכרתי ואהבתי במיוחד. 

׳אולי בסופו של יום, יהיה משהו מחבר עוד יותר במערכת שבה שנינו מכירים וצעדנו בצדדים האפלים יותר של הנשמה׳ הלב פעם לו בקצב אחר לרגע. 

״עוד נראה מי תצחק כשתהיי על ארבע בוכה ומתחננת שאפסיק״ הבהבה לה ההודעה מולי עיניי. 

׳נאאא, הוא בטח צוחק על הלך הרוח שהולך כאן׳ מלמלתי 

״נראה מה תגידי אחרי שאפרק אותך״ נשלחה הודעה נוספת אחרי דקה. 

התעוררתי מהדמיונות וחייכתי לעצמי.

עשרים שנה והכל נשאר פה מטומטם. 

אבל אתם כבר יודעים לבד מי המטומטמת הראשית, נכון?

וממציא מחדש מושגים ולוקח ממני את הדבר היחיד שעוד איכשהו היה בו איזשהו סוג של הגיון. 

(הגיון מטומטם, כן? אבל הגיון)

תלמיד הירייה בחץ וקשת
לקח לידיו שני חיצים
ונעמד אל מול המטרה

אמר לו המורה

מוטב לו
למתחיל
שלא יקח לידיו שני חיצים

הידיעה
שיש לך עוד חץ
תגרום לך להיות מרושל
עם החץ הראשון

מוטב שתיקח חץ אחד לידיך
ושמחשבותיך לא ילכו
אל מעבר לירייה
האחת
הזאת

וככה זה עם כל דבר

אם תאמר לעצמך הלילה
שתמיד יש את הבוקר שלמחרת
או שבבוקר תאמר לעצמך
שתמיד ישנו הערב
ואם תמיד ימיך
ומאמציך
יהיו מכוונים לציפייה
לרגע ההוא
האחר
שעדיין אינו
כמה עיוור תהיה
להזנחות של רגע ההווה

והאם זה באמת כל כך קשה
לעשות עכשיו
בהרף עין
את הדבר שבלבך לעשות?

.

.

.

יושידה קנקו. יפן. מאה 14

הכותבים של היום פה הם לא הכותבים של הלילה.

קל להבחין בזה. הכותבים של היום יותר *שקולים ויותר **מחושבים. לפעמים אני יכולה לראות את הרגע הזה שבו הכתיבה נתקעה להם.

אבל בלילות באים האנשים מהביבים של הכאב והכמיהה ושופכים את הכל בלי חשבון, כי אחרי הכל, מי כבר יקרא אותם? 

הכל קיצוני וחשוף יותר בלילות, גם הלינקים לכל הפורנואים האלה שהם שמים קשוחים מאוד. 

(הערת הכותבת: רק הפניות שלכם בלילה ממש מטומטמת: "לא נרדמת?", "לא הלכת לישון?", "אני מרגיש שאת ממש צריכה חיבוק עכשיו". אפס יצירתיות. אפס) 

אני אוהבת את הלילות, בעיקר את השקט. וגם את כותבי הלילות אני מחבבת. 

 ורציתי להמליץ לכם שתישארו ערים קצת בלילות כי הוייב משתנה, אבל אני אוהבת יותר שינה אז עדיף שתלכו לישון או תזדיינו או משהו. שמעתי שעדיין עושים את זה.  

* האמור לא מתייחס לבעל הבלוג הידוע לשמצה "הגרון"

** אם מה שהוא כותב בבקרים היה עובר לכתיבה בלילות - שאלוהים יעזור לכולנו כמו שאומרים. 

״תפתח את הגג. אם כבר לקחת רכב של ערסים, אז לפחות תפתח לי את הגג״ אני מבקשת, סוגרת את השיער הפזור במטפחת ומיישרת את משקפי השמש כאילו אני בדרך לטקס הכתרה ולא נמצאת במדינה זרה, דוהרת איתו בדרכים הרריות בין יערות בני אלפי שנים כשהים הכחול מבליח מימיני מדיי פעם. זה יום שבת מהסוג שאני אוהבת, כזה שכל דקה בו מנוצלת, כשזה שלצידי זורם איתי בכל גחמה ושטות שעולה לי בראש. 

הרבה שנים שאנחנו חברים. חברות שהתחילה בכלל ממקום עסקי, שעברה תלאות ואינספור סערות. כזאת שמותחת גבולות לקצה בזמן שהוא הופך עולמות כדי להוציא אותי מקור הרוח הגובל באדישות שאופף אותי, רק כדי לראות אותי מתנפצת עליו בעצבים ולסמן לעצמו ניצחון קטן ומטופש. 

פעם מזמן, הייתי בטוחה שהוא שולט, שזה הטבע שלו. אבל אין ספק שליקום יש חוש הומור משלו כשבאחד הלילות כשקראתי לו לבוא, בזמן שהדיו עוד התייבשה על הסכם הגירושים שלי, והייתי בטוחה שהקירות בביתי צפויים להישבר ממה שעתיד לקרות פה ומהר מאוד הבנתי שהמרחק בין הדמיונות שלי ובין המציאות הוא בערך כמו המרחק של בן גביר מחיל השלום, בזמן שהוא מיהר למקם את עצמו על הרצפה מולי, מתחנן שאומר לו עד כמה הוא בן אדם שפל ועלוב בזמן שנגע בעצמו.

אין ספק - אם יש דבר אחד שאני מצטיינת בו, זה ביכולת שלי לא לזהות גברים. טווח טעויות: 100%. 

אנחנו מגיעים למקום שנמצא באמצע יער יפייפה, מסוג המקומות שגורמים לתהות למה לעזאזל אני עדיין חיה בישראל. הוא מכיר שם את כולם ואני נכנסת אחריו בחיוך נבוך. כולם מדברים בעברית, מבית הכנסת נשמעים מזמורים וכל מי שעובר מולי חובש כיפה. יש את מי שמגיע לחו״ל ומיד רץ לחפש בית חב״ד קרוב לארוחת שבת וצוהל בשמחה כששומע עברית לידו. אני נמצאת בצד השני של הסקאלה. הרי ברחתי מכם לכמה ימים, אז למה אתם פה? אבל אני ממשיכה לחייך ולשתוק. אנחנו מקבלים חלוקים ומובלים אל עבר הספא, ובתוך בריכות הגופרית הלוהטות כשהמים עוטפים אותי ומלטפים, אני מתחילה להרגיש את השקט שמזדחל לו פנימה ומרשה לעצמי להירגע. זה מאפשר לי לראות את האנשים שם - ישראלים, נחמדים ושקטים. במבט שני אפשר לראות את העייפות, את העצב ואת הטראומה שכל אחד נושא איתו. עיניים לעולם לא משקרות. אני מזהה בחוץ ג׳קוזי יפייפה ודוחקת בחברי שנצא לשם עכשיו ומיד! הוא נושף בייאוש ורוטן על כך שנאלץ בגללי לקפץ בין בריכות גופרית לוהטות ובין הבריכות הקפואות שלצידן ולג׳קוזי ולבריכה... ואנחנו הולכים לשם. 

אנחנו יושבים שם עם עוד 3 נשים. אמא ובת שמפונות כבר חודשים ארוכים מביתן, עם עתיד שלוטה בערפל, לצידן אשת מילואימניק שהרגישה שאם לא תיקח רגע לעצמה תשתגע סופית. והמחשבות שלי על המלחמה, על האובדן ועל העצב מייחמות אותי וכל מה שבא לי באותו הרגע זה לחיות. עד הסוף. להזדיין ואז שוב ואז שוב. שלושת הנשים עוזבות אותנו לטובת מנוחת צהריים ואני מביטה בו במבט מזוגג. 

״מה....״ הוא אומר ומביט בי מפינת הג׳קוזי. 
״אני צריכה לגמור עכשיו״ אני אומרת ומסתובבת וממקמת את עצמי מעל אחד מהזרמים שרוחשים מתחת למים, מסיטה את בגד הים ונצמדת, קרני השמש היורדת מסנוורות לי את הראיה וצליל הרוח הנושבת בין העצים זוחלים לתוכי כמו המנגינה הכי יפה שיש בעולם. רגעים חולפים, אנשים עולים ויורדים במדרגות לצידנו ואני מאטה את קצב תנועות האגן ומחניקה את הנשימות הכבדות. 

״בסוף עוד מישהו יקלוט אותך״ הוא אומר וצוחק ולא חולפות שתי שניות ואני גומרת ברעידות. מקווה בסתר ליבי שמישהו כן קלט, שהיה עד לרגע הזה, שהרגע הזה יהיה המחשבה האחרונה שלו היום בלילה כשיירדם. 

״הו! שבת שלום לכם! אתה בא לקפה?״ בעלי המקום מופיע במדרגות. 
״אני הולך לשבת איתו קצת פה בפינה ליד, תראי גם ככה מה נהיה מהעור שלי, אני נראה כמו זקנה מקומטת״ 

״לך לך, בכיין״ אני משחררת אותו והוא מצטרף אל בעל המקום. הם מתיישבים בפינת הישיבה הקרובה אליי ומדברים. הצמחייה סביב הג׳קוזי לא מאפשרת טווח ראיה ברור אבל לשמוע בהחלט אפשר. השדים בתוכי משתגעים, מבקשים עוד ועוד. אני מסיטה את בגד הים ונצמדת שוב, משעינה את ראשי אל מול השמש וגומרת פעם אחר פעם נושכת שפתיים שאיש לא ישמע דבר. 

#

״את יודעת, ראיתי אותך״ הוא יאמר לי בשקט רגע לפני שהשינה צונחת עליי. 

״אני מקווה שנהנית״ אני ממלמלת. 

״מאוד״ הוא עונה ואני מרגישה את היד שלו נעה ואת הנשימה שלו נעשית כבידה. 

״די נו, איזו בדיחה אתה.״ אני מתעוררת, ״תראה אותך לא יכול להתאפק, פתאטי עלוב שכמותך״ 

״את צודקת״ הוא אומר בין נשימה לנשימה. ״אני פתאטי״ 

״אתה כל כך מביך, תראה אותך״ אני אומרת בצחוק מתנשא 

״אני גומר״ הוא מייבב

״אני רוצה שהשכנים בשלושת הקומות למעלה ישמעו אותך גומר״ אני מודיעה לו, מנסה להבין את השד המוזר הזה שיצא מתוכי, ומחייכת בשמחה כשהשאגות שלו מרעידות את החדר הקטן. 

״תראי למה את גורמת לי״הוא ילחש אחר כך וירדם. 

״תראה למה אני גורמת לעצמי״ אני רוצה לומר.

ושותקת.