לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

היומן

מי שלא חי על הקצה תופס יותר מדיי מקום.
לפני שבוע. שישי, 11 באוקטובר 2019, בשעה 15:17

אני עוזבת אתכם לכמה ימים.

אולי אצליח למצוא רשת, אולי אצליח להתנתק קצת. 

נראה לאן החיים יובילו. 

תהיו טובים

בעיקר לעצמכם. 

 

לפני שבוע. חמישי, 10 באוקטובר 2019, בשעה 00:47

וכשראיתי אותך במסיבה

אחרי הרבה מאוד זמן שלא ראיתי, 

חייכתי חיוך רחב. 

וקול בתוכי הבהב והזכיר לי את מה שאני תמיד אומרת לאחרים אבל שוכחת ככל שזה נוגע לי:

בחיים האלה אין ואקום. 

תמיד משהו נכנס. 

 

לפני שבוע. שלישי, 8 באוקטובר 2019, בשעה 12:22

אחת

לכל הגברים בטינדר שכתבו שהם שולטים ואלפות ובמצב רוח טוב במיוחד הזרמתי אותם ימינה לשיחה 

בטענה שאני לא מכירה את העולם הזה וחולמת להתנסות. 

(היה ממש מצחיק. בעיקר לי) 

 

#סליחה

לפני שבוע. שני, 7 באוקטובר 2019, בשעה 11:43

יום כיפור, יש ליל חטאים מעניין הלילה איפשהו?

 

( שלפחות יהיה לי משהו להתנצל עליו מחר)

לפני שבועיים. חמישי, 3 באוקטובר 2019, בשעה 17:26

מהבוקר אני מסתובבת עם התקף קנאה קשה שגורם לי לכאבי בטן בלתי נסבלים שבכל כמה דקות בממוצע משתקים ומקפלים אותי על הכסא. 

קמתי אכולת קנאה בכל מי שהיא לא אני. 

עוברת על מילים של אנשים, קוראת עוד ועוד בזמן שמפלצת הקנאה מתפוצצת בכל כמה רגעים בקרקעית הבטן שלי. 

וכמה כיף לה שהיא זוחלת כך עבורו, פוערת את התחת רחב כאילו מבוכה היא תחושה שנעלמה מן העולם, בעוד רעידות של כאב שולחות לה זרמים בכל הגוף. 

כמה נעים בטח להיות היא, בולעת זרע ומבקשת עוד כשהרעיון של זרע מטפטף לי בגרון או בחלל הפה גורם לי לבחילה. 

כמה כיף לה, שהיא מסוגלת לינוק את הזין שאך לפני רגע נשלף מחור ישבנה בלי שירוצו לה אלף מחשבות על זיהומים ומחלות ועל כמה שזה מלא חיידקים ולא בריא. 

הקנאה בוערת בי. 

על כל אחת שגומרת ברעש, שמזדיינת בלי לחשוב, שנוטפת זיעה מיצי כוס וזרע, שהאיפור מרוח ולא אכפת לה, שהפגמים בגוף הופכים למשניים. 

אני מקנאה בכל מי שהיא לא אני. 

בכל מי שהראש מאפשר לה בזמן שאני שומרת על עצמי, על נפשי ועל גופי. 

הנפש בינכה עייפה ושבורה. 

והגוף הזה ימצה את תפקידו ויתכלה. 

ואיפה את? 

ולמה שוב הראש כל כך מגביל אותך?

ומה יהיה על הקנאה הזאת?

מה יהיה?

לפני שבועיים. שלישי, 1 באוקטובר 2019, בשעה 00:59

"שנה טובה" הוא כתב

"תודה" עניתי

"שתגדלי ראש ותיפטרי מכל הזנבות" הוסיף ואמר.

'צודק'. חשבתי לעצמי.

הברכה המדויקת ביותר שיכולתי לקבל. 

לפני 3 שבועות. שבת, 28 בספטמבר 2019, בשעה 16:41

פעם כשהייתי צריכה להרגיש משהו, הייתי הולכת אליו שיפוצץ אותי במכות. 

זה לא שאני מזוכיסטית. לא הייתי נהנית מכך לרגע. אבל הראש שלי.... הראש שלי הוא הבן זונה הכי גדול שתפגשו אי פעם. הוא הבן זונה הכי גדול שאני פגשתי אי פעם. 

וכשאני לא מצליחה להשתלט עליו, הוא משתלט עליי. וכשהוא משתלט עליי, אין בי מקום לטיפת רגש.

ואילו חיים אלו לאדם, אם הוא לא יכול להרגיש כלום? 

בסטירה הראשונה הראש היה לועג לי: מטומטמת, מה את עושה לעצמך? 

בקשירה הראשונה (והשנייה והשלישית) הוא דרש ממני להילחם ונלחמתי עד שהוכנעתי. 

הייתי צריכה נואשות להגיע לנקודה שבה מישהו חיצוני ישתיק לי את הראש, שיבין שאין לו ברירה והוא צריך עכשיו לזוז הצידה. באותה הנקודה כל הרגש היה מתפרץ. 

והייתי בוכה ושורטת קירות והולמת באגרופים כל מי שהיה מנסה להתקרב לנחם אותי או ללטף את ראשי. הייתי שורטת ופוצעת ומתקפלת בפינת החדר על הרצפה ונותנת להכל לצאת. 

ולאט לאט, הייתי חוזרת. 

ברגע שהייתי מצליחה לתת מקום לרגש, למחרת הכל היה מתאזן. ידעתי שהצורה שבה זה קורה קצת מעוותת בעיניי החברה הממוסגרת, אבל לא הכרתי שום דרך אחרת. 

#

שנים ארוכות עברו מאז. גדלתי. 

בשנים האחרונות אני לומדת לבנות מערכת יחסים חדשה עם הראש. מערכת בה הוא לא השולט הבלעדי ולא הרגש. וזאת עבודה קשה, קשה כל כך. 

#

בחודש האחרון אני חווה תהליך שהמצאתי לו שם: הפילטריזציה של הכאב. 

אם אנחנו, כאנשים רגילים, שומעים חדשות נוראיות, סיפורי זוועות וכד', אנחנו יודעים להעביר את זה דרך פילטרים של הדחקה, אדישות, ציניות וכד'... 

אבל אצלי משהו ביכולת הפילטור התקלקל. 

אני חווה דברים בכאבים נוראיים. חדשות שאתם אפילו לא שמים לב אליהם, הופכות אצלי לדברים שמקשים עליי להירדם בלילה. 

אני מרגישה מתהלכת במדבר עם עור צורב בשמש לוהטת ואין לי טיפת צל להתנחם בו. 

#

ואז נעשיתי חולה. 

#

במהלך אותם ימים של מחלה, שילבתי בין כדורי צינון, וויד, אלכוהול וקלונקס כדי לנסות להקהות את הכאבים שעושים אותי חולה. 

זה לא הצליח. 

עברתי ליוגה, לנשימות מודרכות וספרי זן. 

גם זה לא עבד. 

ואז החלטתי להרים ידיים ופשוט לתת להכל להיות. עד שזה יעבור. 

ככל שנלחמתי, כך נעשיתי חולה יותר, ככל שברחתי, נעשיתי חולה יותר. 

וכמו אז, באותם סשנים, בהם הייתי מובסת, מושפלת ושבורה, כך גם מצאתי את עצמי עכשיו. 

#

לפעמים צריך לתת לחיים לקרות. להפסיק להילחם בהם. להפסיק לנסות לשנות דברים שאין בנו יכולת לשנות. לתת מנוחה. להיות בתבוסה. יש אומרים שהיא עוברת מתישהו. 

אין לי מושג. 

#

שבת במיטה, אחרי מקלחת והרעש היחידי הנשמע הוא צליל מכונת הכביסה. אני פורקת מילים שיסגרו את השנה. בלי הבטחות, בלי "הכי", בלי תקוות. 

פשוט. להיות. 

 

* שנה טובה ותודה גדולה לכל מי שקורא, תומך, שולח הודעות, מגיב ואוהב. 

 

(אל תדאגו, אני מרגישה טוב קצת יותר) 

 

לפני חודש. שבת, 7 בספטמבר 2019, בשעה 15:17

"לילה טוב, אני מזדיין לשינה" הוא כתב

"לילה טוב גם לך" אני עונה

"את יודעת, אני מאוד אוהב משחקי מילים, אז הנה משהו בשבילך: מצאת חטא בעיני"

"כך מסיימים לילה טוב עבור מכורת מילים שכמותי" אני עונה, בוהה בירח הכתום מהמרפסת ומחייכת. 

לפני חודש. שלישי, 3 בספטמבר 2019, בשעה 21:50

נכון?

וכבר הבנתם שהקטע האמיתי שלי הוא מילים.

אתם חייבים

אבל חייבים

לקרוא את הדבר הזה 

לפני חודש. ראשון, 1 בספטמבר 2019, בשעה 03:00

"אז מה עשית היום?" הוא שואל.

"וואו, כל כך הרבה שאני כבר לא ממש זוכרת" אני עונה וחוזרת לשכב על הספה.

יום רביעי ברצף. אפילו למקלחת אין בי כוח. 

"את עסוקה? אני מפריע?" הוא שואל

"כן, יש לי המון עבודה", אני עונה, מנתקת ומתהפכת לצד השני על הספה.

לחבר קרוב אני כותבת שאני מתגעגעת. "גם אני" הוא עונה. הוא במרחק נגיעה אבל לא בא. ככה זה.

מנעד הרגשות שלי נע בתנועה מעגלית מגעגוע, לעצב, כעס ורצון בנקמה ואז שוב געגוע. במי כבר יש לי לנקום? באף אחד.

מאמינה גדולה ביקום אני, אני מאמינה שמי שעושה רע יחטוף בחזרה והיקום בתמורה, בועט לי בפרצוף בחזרה. 

הייתי רוצה רצף של גברים שיעמדו מחוץ לדלת ביתי וייכנסו בכל פעם שלושה, ישאו אותי מהספה אל המיטה ויעטפו אותי בחיבוקים עד שאתמלא בחזרה. 

בפועל, אחד בא והשני הולך, מאמינים שאת הגעגוע יוכלו לפתור בדחיפת לשון לפי ואת הלב יחברו במישוש החזה מתחת לחולצה. אין לי כוח גם אליהם וכשהם הולכים אני שוטפת את הפה בכיור במטבח ומחליפה חולצה. 

עדיף את הלבד. 

"תביני" הוא אומר, "בסוף אנחנו עם עצמנו וכל המסביב זו תפאורה, לעיתים היא יפה ולעיתים מגעילה, אבל היא תפאורה. תחבקי את הילדה הקטנה שבתוכך" הוא מטיף לי במקצועיות, "תסבירי לה שהיא לא לבד, משם יתחיל הריפוי שלך".

ואני שם על הספה מולו, מסוגלת לדמיין את עצמי קמה משם ודופקת לו אגרוף ישר לתוך האף. אבל אפילו לזה אין לי כוח ואינני אלימה באמת.

אז אני שותקת ובוהה בכל מדבקות הפרחים המזוינת שלו על הקירות. מי שם מדבקות של פרחים על קירות לעזעזל.

בדרך חזרה אני עוברת במשתלה וקונה חבורת עציצים למרפסת. 

"זה עץ האושר" המוכר אומר.

"והוא יביא לי אושר?" אני שואלת

"יש מצב" הוא עונה.

"אם לא, אני מחזירה" אני מודיעה לו.

"אין החזרות" הוא עונה, ובא לי לזרוק עליו קקטוס. 

בפרץ של אנרגיה אני מצליחה להרים את חבורת השיחים למרפסת ביתי ומעמידה אותם אחד ליד השני. 

את עץ האושר אני שמה בצד במקום שלא ינפנף מולי באושר שלו וחוזרת לשכב על הספה.

אולי מחר אקום ויהיה בי כוח להשקות אותם, אולי אוגוסט המחורבן ייגמר וספטמבר יביא איתו רוח חדשה, אולי הלב שלי יירפא, אולי חבורת גברים תבוא בחבורה לחבק (בלי ידיים ולשונות וזין), אולי יבוא אחד, כזה שיגיד לי "די. הכל בסדר. יאללה למקלחת".

אולי גם אאמין לו. 

מי יודע... אולי. 

 

#לאיקרה