צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

היומן

The Beauty of Suffering
לפני 4 ימים. חמישי, 23 בינואר 2020, בשעה 14:09

לאיזה ליין פוטין הולך הערב?

דאנג'ן, קורבו או משהו פרטי?

 

 

#חברהשואלת

 

לפני שבועיים. ראשון, 12 בינואר 2020, בשעה 18:48

וזו תקופה שכזאת

שאין בה כוח לכלום. 

ב-2 בלילה במרפסת עם סיגריה, אני מתמסרת ומתמכרת לשקט של הלילה. 

ובבוקר מקללת את עצמי, העולם והנודניק בטלפון שמנסים לתלוש אותי מהמיטה. 

וכל שיחה מעייפת. 

כאילו לכל אחד הוקצה תפקיד מיוחד משלו והוא להוציא לי את כל האוויר

גם אם הם לא התכוונו לכך בכלל. 

החתול מוצא בכך הנאה מיוחדת ומרשה לעצמו להתפנק, להתרפק ולהתגרגר עליי,  

מוצא לעצמו תנוחות מוזרות להתקפל מתחת ליד האוחזת בשלט. 

ומסדרה לסדרה כשצליל הפתיח של נטפליקס זה הצליל היחיד שמעורר בי משהו

אני מרשה לעצמי לשקוע,

סולחת לעצמי שלא מצליחה לכתוב

ומקווה שכמו תמיד, זו רק תקופה, 

סוג של תקופה שכזאת. 

 

לפני חודש. חמישי, 26 בדצמבר 2019, בשעה 19:42

שאני צריכה כדי ליהנות מהסערה הזאת:

 

מרק

עוגה

סמים קלים

מכות

 

 

 

 

 

 

וזין. 

כי לכל אחת מגיע בונוס. 

 

 

(בינתיים אני בחצי מהדרך.

ככה זה שמעבירים יותר מדיי שעות בבית)

לפני חודש. חמישי, 26 בדצמבר 2019, בשעה 11:18

אז שיהיה באירופה. 

סטייל.

 

לפני חודש. ראשון, 22 בדצמבר 2019, בשעה 02:48

כי רק אני יכולה לראות את הדבר המזובל הזה

שאני לא רואה לעולם 

להתערב עם האיש שאיתי 

( שהתעקש לצפות בזה, אגב)

שהזמרת הזאת עוברת וההיא עפה

( על אף ששתיהן היו גרועות באותה רמה)

ולסיים על הרצפה

עם ישבן בצבע סגול.

והנה זמן טוב למספר תהיות קיומיות:

1. למה היה אצלך מישהו שהתעקש לצפות בכוכב הבא?

( התשובה: כי הוא חתיך ברמות והכי אלפא שיש)

2. למה לא בעטת אותו מהבית כשהתעקש לצפות בכוכב הבא?

( תשובה בסעיף 1)

3. למה לא קפצת מהמרפסת כשהוא אמר שסטטיק שנון רצח?

( כרגיל, תשובה בסעיף 1)

4. למה כשכאב כף היד שנחתה ללא רחמים על ישבני, הלא מורגל לכך כבר, יש לציין, הרגשתי שאני חוזרת לנשום כמו שצריך?

( תשובה: כי את מטומטמת, זה למה)

5. למה אמרת לו שהוא שכח גם את הצד השני בזמן שהתיישבת על הרצפה כדי שהתחת שלך יתקרר?

( תשובה בסעיף 4)

6. למה הכוס החמוד הזה שלך לא הפסיק לנזול מהרגע שהוא מיקם אותך על הרצפה? הוא הרי לא נגע בו בכלל, אז מה את נוזלת כמו חילזון בגשם?

( תשובה בסעיף 4)

7. למה את לא יכולה להידלק בסדרות על דמויות של אבירים חתיכים על סוסים לבנים כמו פביו אלא נגנבת מסנדובל הפסיכופט הדפוק?

( תשובה בסעיף 4)

(אני רק בעונה 2 אז תיזהרו ממני עם ספוילרים)

 

# סעמעמק אתכם אסי ורותם. שעתיים הייתי צריכה לסבול אתכם על המסך מולי. מעכשיו אתם נכנסים לרשימת גבולות. סעמק. 

 

לפני חודש. חמישי, 19 בדצמבר 2019, בשעה 13:10

מתחת למסיכות, לחומות ההגנה שהקפדתי להתעטף בתוכן, לשקרים שאני מספרת לעצמי ולסביבה, כשאני מעיזה להביט אל תוך החור השחור בתוכי, אותו חור שכולנו חוששים מלצלול לתוכו ולגלות דברים שאנחנו לא רוצים להתמודד איתם, יותר מהכל, אני מגלה שהדבר שאני הכי מתגעגעת אליו זה להיות שייכת. 

 

לדעת שמישהו בא וכבש כל חלקה בתוכי.

שכשהוא שולח הודעה הוא יודע שבדיוק באותו הרגע בו פתחתי את הטלפון וראיתי את שמו, ניצוצות של חשמל הוצתו וזרמו מקצות אצבעות רגליי ועד לשורשי שיערות ראשי. הוא ראה את האישונים מתרחבים, את בליעת  הרוק והוא בכלל לא היה שם לידי. הוא פשוט יודע אותי. 

הייתי רוצה להיאבק בו כמו בתוך זירת איגרוף כשההפסד שלי ידוע מראש ובכל זאת בשאריות עלובות של כוחות להמשיך עד שיכניע אותי. 

הייתי רוצה להתרסק בהכנעה בין ידיו. 

והוא רק ילחש בשקט באוזני: די. תנוחי. את יכולה עכשיו להפסיק להילחם. אין לך במה. עכשיו את שלי. 

יותר מהכל, אני מתגעגעת לתחושה הזאת - להיות שייכת. 

והכל יהיה שלך: 

הדמעות היורדות בלי שליטה, החבורות הסגולות והברכיים השרוטות, הפה הזה שלא יודע לשתוק והצוואר שאתה יכול לתפוס בכף ידך. 

וכשתהיה בתוכי וארעד בלי שליטה ולא אזכור את סדר פעולות הנשימה, תלחש באוזני: 

תגמרי עכשיו. תגמרי בשבילי כי כל זה שלי. כי את שלי ושייכת לי. ואת כלבה יפה וגאה ולוחמת. 

ואת

שייכת

לי.

 

 

 

לפני חודש. שבת, 7 בדצמבר 2019, בשעה 22:50

ובאותם הרגעים שבהם הגוף הרשה לו, והראש לא היה חלק מהחוויה, 

בזמן שהוא זיין לי את הצורה 

הרעד היה בלתי נשלט

הנשימות הפכו למהירות וקצובות

הגמירות באו ברצף

במנעד שנע בין נהמות עמוקות לתוך כריות רכות ועד לזעקות של גוף שמתפרק לרסיסים של עונג 

וכמו אותה תחושת קתרזיס 

אחרי מסע ארוך של רעב וייסורי נפש

כשהכל מתפרץ מכל כיוון בלי שליטה

הצמדתי את המצח לקיר 

ובכיתי בלי הכרה. 

 

 

 

(ובדומה לשירו של אביתר בנאי: ניגבתי את האף, פתחתי את הפה והוא בא עוד פעם, אבל  ממש לא לסיבוב אחרון ודי) 

 

 

ומה עושים עם שריטות בגרון?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני חודש. חמישי, 5 בדצמבר 2019, בשעה 17:47

ואז כתבתי לו: "בא לי שתבוא כמו בפעם הראשונה, כשחיכיתי לך עם כיסוי עיניים, בלי לדעת איך תריח, איך הגוף שלך ירגיש ואיך הלשון שלך."

 

 

 

 

 

ואז הוספתי: "גם בא לי לאכול שניצל עם פתיתים." 

 

 

 

כזאת אני, מדליקת גברים. 

 

(והוא רק נקרע מצחוק ואמר: מטומטמת. בלי לדעת שאני באמת כזאת) 

 

#סיפוראמיתי

 

(בתמונה: לא אני, לא הבחור שיש מצב שהוא מחפש שם שניצלים בקימונו ועל הקיר: מתכון לפתיתים, או שקר אחר. אני לא באמת יודעת יפנית)

לפני חודש. שבת, 30 בנובמבר 2019, בשעה 01:41

אין לי באמת יום הולדת היום! 

כנראה שזה סתם תאריך שזרקתי בהצטרפות לכאן. 

אבל אם בכל זאת אתם מתעקשים, לא אתנגד לקבל

מתנות כמו מלא גברים כריזמטיים וחתיכים להחריד.

 

אה, אין כאן? 

נו שוין, בינכה אין לי יומולדת. 

 

 

#סעמק

לפני חודש. שישי, 29 בנובמבר 2019, בשעה 14:44

פנטזיות הזויות ולא ממומשות שרצות לי בראש כבר יותר מדיי זמן: 

 

שליאור רז יבוא לצעוק עליי וישלוף מולי אקדח כשאצעק עליו בחזרה

(הוא יתרשם מהיכולות המהירות שלי להתקפל על 4 ולהתכדרר מתחת לרגליים שלו) 

 

שעמיר לב יבוא לישון איתי כפיות בלי להתקלח לפני

(אני רוצה את כל הריח של הזיעה, הסיגריות ואבק הדרכים) 

 

שיואב לימור יכניס אותי לאמבטיה, יחפוף לי את השיער ויעטוף אותי במגבת ענקית

(אני בן אדם חולה)

 

שזיו קורן יריב איתי באמבטיה שאני חייבת לסמוך עליו ושהוא חייב לגלח לי את הרגליים. 

(וכשאיחתך הוא ילקק את הפצע ואנשק לו לשפתיים מלאות דם) 

#איןליבאמתשיערות

 

שאסף גרניט יצמיד אותי לקיר, יחנוק אותי וישפריץ אותי

(עד שאנזל מהעולם הזה)

 

(למה, למה אני לא יכולה לפנטז על זין. על זיון. על משהו כל כך בנאלי. סעמק) 

 

(בתמונה: לא אני ולא יואב לימור חופף לי את השיער)