שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

היומן

מי שלא חי על הקצה תופס יותר מדיי מקום.
לפני שבוע. ראשון, 11 באוגוסט 2019, בשעה 20:55

לו הייתי פוגשת בו בפעם הראשונה מבלי להכיר אותו לפני, סביר להניח שלא הייתי מסובבת אליו את הראש. 

הוא לא הסגנון שלי. הוא רזה מדיי, מתלבש כמו בן 70 ויש לו פלומות שיער על הכתפיים והגב. יש לו משקפי ראיה של בית שאני נוהגת לקרוא להם "משקפי הראיה של הפדופיל"

והוא עדיין ממשיך להתהלך איתם בבית בגאון.

אבל יש בו קבלה והכלה. יש בו רצון וסקרנות ומעל הכל - הוא מעולם לא ראה בי מטורפת, משוגעת או לא שפויה באופן כללי. גם לא כשסיפרתי לו על נטייתי המינית. הוא לא מבין למה נשים מתאפרות (או במילים שלו: צובעות את הפנים) ולא מבין למה צריך לקנות יותר מדיי בגדים או נעליים או מותגים. כצפוי, גם אין לו טלוויזיה והטלפון שלו תמיד נמצא על מצב שקט. 

לעירונית קרייריסטית שסובלת מדלקות חוזרות ונשנות בפרקי הידיים זה היה מאוד משונה פתאום להניח לטלפון בצד ו-הכל בסדר, אף אחד לא באמת יחפש אותך (אף אחד לא חיפש) בכל פעם מחדש אני מסתגלת לימים ללא מחשב, טלוויזיה טלפון והסחות דעת טכנולוגיות. ופתאום יש שיחות והן נמשכות שעות על גבי שעות. אין פילטרים. וכשאין פילטרים בהתחלה זה מפחיד ממש כי אני כל הזמן מחפשת לאן לברוח (כמו כל יצור אנושי על הפלנטה בשנים אלו) ופתאום זה נהיה חלק ממך.

לא הצלחתי להבין אם הוא רוצה אותי או לא. לא הצלחתי להבין אם אני רוצה אותו או לא. 

אבל בפעם הראשונה שהלשון שלי חקרה את פיו ראיתי איך העיניים שלו נפערות בהלם. (כן, אני אוהבת להתנשק בעיניים פתוחות)

אחרי שנים של מחסור בחיבור מיני שאליו רעבתי כל כך, יש מגבלה פתאום להסיר מגננות. 

"אני טעימה לך?" אני שואלת והוא מרים את הפנים מבין רגליי, מלקק את השפתיים ועונה: "תשתקי ותני לי עוד. עוד ועוד ועוד". אני מרשה לעצמי להשתחרר בלי סמים קלים ובלי אלכוהול. מדי פעם, הוא טוען, יוצאת ממני דמות שמרגישה כמו משחק. הוא מבקש ממני לעצור ולחזור להיות אני. ולפעמים להיות אני, עבורי, זה הכי נורא בעולם. 

אבל ככל שהייתי אני כך נפתח בתוכי הרעב. היצור הטורף הזה שלא מסוגל לשבוע. אני מסבירה לו שאני חזירת גמירות, שכשנעים לי אני רוצה עוד ועוד ועוד. ואז עוד. ואז עוד. אני מסוגלת להתעלף ולא לשבוע. הוא טוען שאני קשה מדיי עם עצמי. 

הוא חודר אליי ואני מייללת וצועקת, ממלמלת, נאחזת, שורטת ובכל פעם שאני גומרת אני מודיעה לו (הרגלים של כלבה שאין לי יכולת לשנות) מיוזעת בשיער פרוע ורעד אני מבקשת שיפסיק להביט בי והעיניים שלו לא מרפות ממני. הוא מרשה לי להתכנס לפינה שלי ויודע לתת לי את הזמן להסדיר נשימה ולהתאפס בחזרה (לו היה בוחר לא לוותר לי יש מצב שהייתי מתפוצצת, אבל המשחק של "לא לוותר לי" לא ממש מוכר לו וזה בסדר, וזה הכי נכון שיש) לפעמים זה נמשך שלוש וחצי שעות, לפעמים פחות. אני מורעבת לגוף שלו והרעב ההזוי הזה מגיע מתוך המעמקים של הבטן שלי ואני לא שולטת בו. ואז פתאום בא לי דברים ששנים לא רציתי - אני רוצה את הזין שלו בפה שלי במשך שעות ולא כי אני מרגישה מחויבת או לא נעים. אני פשוט רוצה את זה. אני רוצה את הלשון שלי עמוק בתוכו. אני מלקקת ונושכת וטורפת ומחבקת ועוטפת ומנסה לתפוס כל פיסת בשר ששתי הידיים ושתי הרגליים מאפשרות לי. 

והוא מרשה. ואני עדיין לא. לא הכל. 

ובכל פעם נפתח עוד קצת. 

אתמול בטירוף של חרמנות שהרגישה כאילו לא עברו שעות מאז הפעם האחרונה שהגוף שלנו התחבר, כשהיה עייף ומחויך אמרתי: 

"אפשר בקשה אחרונה?" 

"כן", הוא ענה. 

"תעמוד"

"ועכשיו מה?" הוא שאל?

"עכשיו תזיין לי את הגרון." 

ולרגע אחד בתוך החנק והריר והנהמות שבקעו מתוכי, הרשיתי לעצמי פשוט להיות. בלי לחשוב מה הוא יחשוב עליי והאם כעת אחרי שאמרתי לו את זה הוא יראה בי בת זוג או לא, האם אני משפילה את עצמי, האם הוא יביט בי במבט אחר - כלום. 

לרגע אחד נפרדתי מכל הסיפורים שאני מקפידה לספר לעצמי על עצמי

והפכתי להיות החיה שאני כל כך לא מרשה לעצמי להיות. 

(וזה היה הדבר הכי נפלא בעולם) 

 

בתמונה: לא אנחנו. 

 

אחרית דבר: אנחנו האויב הכי נוראי של עצמנו. מדי פעם בתוך חינוך האהבה ואהבת החינם שכולם מדברים עליה באווירת ט' באב תרשו לעצמכם גם לסלוח לעצמכם ואולי, רק אולי, גם קצת לאהוב. וכן. יש תיקון. יש ריפוי. יש אהבה. קצת אחרת, אבל עדיין - אהבה. 

 

 

לפני שבועיים. רביעי, 7 באוגוסט 2019, בשעה 19:46

באנר דקה דאנס עם המסיבה של ה-19.7 ימשיך להבהב לנו בעיניים יא כלובי, עד מתי?! 

 

 

(לא לכולם יש עיוורון באנרים)

 

 

 

 

 

לפני שבועיים. שני, 5 באוגוסט 2019, בשעה 13:28

בסצנה בפרק הראשון בסדרה MotherFatherSon הבן מזמין נערת ליווי אליו לפנטהאוז המפואר. 

הוא אומר לה שהוא רוצה שהיא תהיה נטולת ידע לחלוטין. 

"אתה מתכוון לבתולה?" היא שואלת. 

"לא" הוא עונה. "פשוט לא יודעת כלום וכל דבר את שואלת"

היא מביטה בו במבט ספק מבוהל, ספק מבועת בזמן שכל החושים שלי מתחדדים על הספה בבית. 

"תורידי את השמלה" הוא אומר לה. 

"מה זה שמלה?" היא שואלת. 

"תגעי בשפתיים שלך, תגידי לי אם את רטובה."

"אתה מתכוון לזה?" היא שואלת ונוגעת בפה. 

"לא", הוא מכוון אותה, "אני מתכוון לזה" ומכוון את היד שלה לתחתונים. 

"כואב לך?" הוא שואל בסצנה אחרת. 

"מה זה כאב?" היא עונה. 

#

הסצנה הזאת המשיכה איתי למרות שסיימתי לצפות בסדרה וידעתי שאוכל להשתחרר ממנה רק אם אכתוב אותה. 

הרבה אנשים פונים אליי ואומרים לי שאני צריכה להחליף את המילה "מטומטמת" בפרופיל. מי שכותב את זה לא מבין שבסוף היום השאיפה שלי היא להרפות מהשכל, מהראש החושב, המבקר, השופט והלא משחרר ולרגע אחד תעמיד אותי מולך ותאמר: "תורידי את השמלה"

ואביט בך במבט תוהה

ואשאל

"מה זה שמלה?" 

(הכי מטומטמת שיש)

#בדיוקכך

 

 

^^^

לפני חודש. ראשון, 14 ביולי 2019, בשעה 18:22

זה סיפור על אישה, ספק ילדה, ספק צנצנת

שלעיתים חשבה שהיא חכמה ולרוב סתם היתה מטומטמת

וכמו כל הנשים שאת העולם מאכלסות, לפעמים הרגישה מאושרת

ולרוב קצת פחות. 

ובפעמים שבהן היתה מרגישה ממש רע

היתה מחליטה להשתחרר מהמירוץ וללכת לשכב לה קצת במיטה

וכל המחשבות שאף פעם באמת לא היו עוזבות 

יצרו בתוכה צורך אחד יחיד ומיוחד: 

שמישהו ידפוק לה מכות. 

(מטומטמת, כבר אמרנו?) 

ופעם שאלתי אותה לפשר העניין, למה בכל פעם, כשהרגש משתוללת 

את מרגישה צורך להיות מובלת?

ואז היא הביטה בי בשקט וענתה: 

כי רק כשאת מובלת, כואבת וסובלת 

כל המחשבות האלה שיש לך בראש

נותנות לך כמה דקות של שקט. 

 

(ואז הן חוזרות. אז מה הטעם בהתמכרות המטופשת הזאת? 

צודקת. היא ענתה. 

בגלל זה אני נשארת סתם לשכב במיטה) 

 

 

לפני חודש. חמישי, 4 ביולי 2019, בשעה 15:06

אנחנו מדברים על צמד המילים הללו: ילדה טובה. 

אני מנסה להסביר לו עד כמה טמונה בתוכנו השאיפה הסמויה הזאת להיות ילדה טובה, לזכות בתואר הזה מול מי שמולנו. 

חלק יסתפקו בתואר הזה, אחרות שהן קצת כמוני, יקבלו את התואר הזה וינסו לעשות הכל כדי להמיט חורבן עליו.

(כמו באותן הפעמים בהן יד ליטפה את ראשי לצלילי המונח "ילדה טובה" ושניה אחר כך הוא חטף ביס) 

זה קצת מוזר להסביר לאנשים שלא חיים אצלי בראש את משמעות המונח הזה. גם לא לאנשים שלא מכירים את העומק החבוי בעולם הבדסמ. 

אבל הוא כבר לומד להכיר אותי, אחרי הכל, עוד מעט תחלוף שנה ועודנו מחזיקים מעמד בתוך מערכת היחסים המוזרה ביותר שיכולנו ליצור לעצמנו. מוזרה, אבל כל כך מתאימה לשנינו. 

זו שעת לילה, נרות דולקים בבית ושנינו זרוקים על הספה, כל אחד בצד שלו. רווים בסמים קלים ומדברים. 

המבט מושך אותי למטבח ואני מזהה עכביש בגודל של דינוזאור משוטט לו על הקיר בנחת ואני מזעיקה את החתול לגשת למטבח ולטפל בו. 

"אל תעשי את זה" הוא מבקש ואני לא מקשיבה. 

"די. אני מבקש ממך, העכביש מטייל לו שם, הוא לא עושה כלום והוא לא יתקרב אליך." הוא ממשיך. ואני ממשיכה לקרוא לחתול שיבוא להציל אותי לפני שאיעקץ ואהפוך לספיידרמן או משהו. 

"מיה, תהיי ילדה טובה ותקשיבי לי" הוא מנסה את מזלו. אני מחייכת והוא כמו ילד שמנסה ללחוץ על כל הכפתורים ביחד בתקווה שמשהו יעבוד וזה באמת מצליח לו. 

 

שתי דקות חולפות וצילו של העכביש גדל שם על הקיר לאור הנרות בעודו מטייל לו בנחת מעל ארונות המטבח. אני לא מתאפקת וצורחת לחתול שיקום מהשינה ויעשה את מה שהטבע לימד אותו לעשות לפני שהפך לגוש שומן פרוותי ואז הוא אומר:

"מיה, אני מבקש ממך, אם לא תהיי ילדה טובה, אני אתן לך עונש ואת תיאלצי להישאר פה על הספה ולא לזוז כל הלילה" 

"די נו, למה אתה סתם משגע אותי ככה?" 

אני מייללת 

הוא צוחק

ולא מבין

שעם כל הצחוק הזה שלו

כל התחתונים שלי רטובים.

 

(ובלילה הוא לחש: קדימה ילדה טובה, תראי לי עד כמה את יודעת להיות טובה עבורי) 

 

#פאקינגשתימילים

 

 

לפני חודש. שלישי, 2 ביולי 2019, בשעה 13:31

ושיטוט צהריים אקראי בזמן הפסקה

ובדיקת התראות ולרגע הלסת שלי נופלת. 

אני מתעלמת מכל ההתראות ונכנסת לקרוא בשקיקה

ולרגע אני חוזרת אל אותה הנערה הסקרנית בת ה-21 (או 22) שהייתי

ואיך הייתי מכורה למילים, מאוהבת בהן ומקנאה לכל אלו שידעו לכתוב טוב ממני. 

ואיך השנים חלפו ושום דבר לא השתנה. 

אני עדיין מאוהבת בכל מילה

 

(ולמי שפספס ושלח לי הודעה למי התכוונתי - אז התכוונתי אליו >>> קליק )

 

 

(לורי, את היחידה אולי שתצליח להבין)

לפני חודש. שני, 1 ביולי 2019, בשעה 21:12

 

האם זוגיות הורסת את האהבה או מעצימה אותה?

 

דונו. 

לפני חודשיים. שישי, 21 ביוני 2019, בשעה 21:50

מצד אחד הוא אוסף לי את השיער לקוקו בעדינות ואוחז בו ביד אחת 

ומצד שני הוא מזיין לי את הגרון בקשיחות שלא הכרתי לפני. 

ואני נחנקת על הזין שלו, מרגישה את כל האלכוהול וכל היום עולים לי. 

הוא משחק לי בנשימה, לרגעים סותם לי את האף, לעיתים מהדק אחיזה על הצוואר שלי. 

הוא יודע להרגיש אותי ויודע מתי לשחרר ואני משתחררת, נוהמת, נושמת, מריירת לכל עבר ובכל מקום. 

הוא מביט בי בדאגה מסוימת ובספק שאולי הפעם הוא קצת הגזים ואני מרימה את הראש

בפה מלא בריר

ובחיוך גדול

ואומרת 

מילה

אחת: 

עוד. 

 

(וברור שקיבלתי עוד) 

 

לפני חודשיים. חמישי, 20 ביוני 2019, בשעה 00:53

ולאט לאט אני מוצאת בי את האומץ שתמיד חיפשתי כדי שאוכל לחיות בשלום מוחלט. 

"תראה, יש לי נטייה מינית" אמרתי לו. 

"אני לא מבין, את לסבית?" 

"לא", אני עונה, "היום יש הרבה נטיות מיניות והנטייה שלי היא בדסמית" אני עונה ומחייכת. 

"מה זה אומר?" הוא שואל בהרמת גבה. 

"זה אומר שיש דברים שמייצרים אצלי גירוי הרבה יותר עמוק ומחבר, קצת קשה לי להסביר את זה, אבל לאט לאט אמצא את הדרך"

"אבל אני לא יכול לעשות לך דברים כאלה, אני מכבד אותך" 

"נכון, ובדיוק בגלל זה אתה תדע לשמור עליי ולהבין שיהיה לנו את המרחב הפרטי שלנו שבו נוכל להיות מי שאנחנו רוצים ושם תתן לדמיון שלך לעוף. אל תדאג, אני טובה בלגרד את הקצוות של המוח עד שייצא ממך הטירוף שכולם כל כך מקפידים להחביא בשקט". 

 

 

לפני שנתיים וחצי חזרתי לכאן לכתוב וכדי לעשות שלום עם עצמי.  

 

 

 

הכתיבה היתה לי מאז ומעולם לריפוי, היא הכוח שלי, היא האהבה שלי. אני ומילים זו מערכת יחסים שהחלה בימי ילדותי ועד היום לא הסתיימה. התאהבתי כאן באנשים בגלל המילים שלהם (באחד מהם אפילו התאהבתי פעמיים!). רק אנשי מילה יבינו את האהבה הזאת. 

וידעתי מאז ומעולם שכאן לא אמצא את מבוקשי וחייתי עם זה בשלום מוחלט. 

כי ידעתי שלפעמים אנשים הם כמו קרפדות. קרפדה חיה בתוך השלולית שלה וזה מה שהיא יודעת, ואתה רוצה לומר לה - יש עוד. יש נחלים, נהרות, אגמים, אוקיינוסים.. יש עוד. 

ותמיד הרגשתי שיש עוד. שאדם לא צריך להגדיר את עצמו בתבנית כדי לדעת שהוא כזה. אנחנו במסגרת שלנו ולמען הביטחון שלנו נתנו שמות לכל דבר: זו שולטת וזה נשלט וזו סאבית ו.. ו...ו... וזה בסדר גמור.

אבל יש עוד. 

כל חיי הסתרתי את זה. הרגשתי לא בסדר, לא נכון, חולה, לא טוב. הרגשתי מקולקלת, פגומה, פגועה, דפוקה, שרוטה ופצועה. 

ואז הבנתי שאין לי ברירה, שאם אני רוצה לחיות חיים שיהיו נטולי שקרים והסתרות, אני חייבת להתחבר לנטייה המינית שלי ותכלס - היא הכי מגניבה שיש. 

 

(כי בואו, רק דבילים לא היו נהנים מחיים כל כך סוערים. בדמיון. בחיים האמיתיים אני סחית בלטה) 

 

 

אבל מדמיינת כזה: 

 

לפני חודשיים. שני, 17 ביוני 2019, בשעה 22:32

"נו, אז מה איתו? הוא עוד עם בת הזוג שלו? הוא עוד לא קלט שהיא לסבית?" הוא שואל בחיוך. 

"כן, כן, הם עדיין ביחד" אני עונה. 

"גרים ביחד, מגדלים חתול. עושה רושם שהם ממש באופוריה" אני עונה. 

"את יודעת איך זה", הוא אומר, "מתחיל באופוריה ומהר מאוד הופך להיות אפוריה" 

 

(יש לי מטפל גאון)