מלכודות של מילים

ילדתי,

איך זה שאת כל כך מדומיינת

וכל כך נפלאה 

וכל כך חכמה

וכל כך נהדרת? 

 ומתי אצליח להבין כבר איך את פועלת?

ולאנשי הלילה ובגלל שבחוץ יורד גשם, קחו באופן חד פעמי (כי אני לא די ג׳יי כאן) שיר שיעשה לכם קצת נעים. 

"יאללה, זמן להתקפל"

אני נכנסת מהמרפסת לסלון. 

"ראיתי את המנקה על האופניים למטה, צריך לזוז"

"מי זה, המנקה שממוסמר ממך? זה שבכל פעם שמגיע מנקה בצורה יוצאת דופן את מגירת הצעצועים שלך והוא בוודאות מביא עליך ביד לפחות פעמיים ביום?" הוא מחייך במבט זומם. 

"קודם כל שיהיה לך ברור שאתה איש דוחה, ושנית אנחנו צריכים לזוז." אני מסיימת להוציא כלים אחרונים מהמדיח. 

"אז עד שהוא יקשור את האופניים, יקליד את הקוד, יעלה במעלית ויגיע לדלת יש לנו... דקה?" 

"כן", אני עונה בזמן שהוא נצמד אליי מאחור, ומכופף אותי עם הראש אל תוך הכיור. 

"אבל למה ככה? באמת, למה להלחיץ? זה 60 שניות" 

"מצוין" הוא עונה, מפשק לי באכזריות את הרגליים מזיז את התחתונים הציד ודוחף שתי אצבעות. היובש גורם לי לצרוח והוא תופס לי את הראש בתוך הכיור ופותח את הברז על העוצמה הכי חזקה. אני בקושי מצליחה לנשום והשיער הרטוב נדבק לי לפנים. 

"כמה זמן נשאר? 25 שניות? יש לך 10 שניות לגמור ולהשאיר שלולית על הרצפה." מוסיף עוד אצבע ומתחיל לחפור בתוכי. ומתחיל לספור לאחור בקול." 

10

9

8

7

6

5

4

3

2

1

ואני צורחת אל תוך המים הזורמים ושטף פורץ מתוכי על הרצפה. 

צלצול בדלת. 

הוא דוחף לי מגבת מטבח לפרצוף והולך לפתוח לו את הדלת. אני מתנגבת במהירות, הדופק עדיין בשמיים, הנשימות באוטוסטרדה והפנים סמוקות. 

המנקה שמופתע מכך שגבר פתח לו את הדלת, מוצא אותי במטבח מחייכת. 

"היי," אני אומרת לו באנגלית שבורה  "אנחנו תיכף הולכים מכאן". 

Everything OK miss Mia הוא מזיז את הראש לצדדים כמו בובה על דשבורד של רכב, ומחייך חיוך שובב, "you can take your time" הוא מוסיף קריצה. 

יאפ. הוא הולך להביא עליי ביד הלילה. 

המטבח. תמונת אילוסטרציה. 

ואז יגיע הרגע הזה. 

את לא תראי אותו מגיע.

לא תביני איך פתאום תתעוררי מתוך המודוס שאת שרויה בו, בתוך זרע, זיעה ודמעות, כשריח הייחום שלך נישא למרחקים והגרון שלך שרוט מזין ותחנונים. 

וקול קטן בראש יאמר לך: "תראי את עצמך. זו רק את שביקשה את זה". ותחייכי לעצמך חיוך קטן. 

כן, זו את שביקשה את זה, או אם להיות יותר מדויקת - התחננה לזה. 

את זוכרת את הרגע הזה שם בבית הקפה הקטן? לבשת את הג'ינס השחור, הגולף השחור הארוך נתן לגופך תחושה שאת ארוכה וגבוהה, השיער נאסף בגלגול, איפור עדין, משקפי ראיה וסומק טבעי בלחיים שמספר את הסיפור כולו. 

זר לא יזהה אותך. הוא יראה אותך, אבל הוא לא יזהה אותך. את מי שאת. את מה שאת. 

והוא מולך. עיניו הטובות מביטות בך, הוא מקשיב לך בעניין וככל שהוא מאפשר לך את המקום הזה, את מרחיבה ומדברת וצוחקת צחוק קטן, והוא מחייך איתך. אבל את לא יודעת כלום.

ברגעי השקט תרגישי את הדופק שפועם בצוואר, את הלמות הלב ואת הפעימה הזאת בבטן התחתונה שתזכיר לך שאת כאן ואת חיה. 

ואין לך מושג אם נשאת חן בעיניו, איך הוא רואה אותך מולו באותו הרגע והאם את ראויה בעיניו. 

ואת מתה מפחד מהרגע שהקפה יסתיים ולא תהיה עוד סיבה לשבת. לא כי הוא יעשה לך משהו - כי הוא לא. 

מדיי פעם את תורידי מבט אל עבר כפות הידיים שלו ותנסי לחשב עם עצמך אם הוא יכול ללפות את צווארך בכף יד אחת, עד כמה תהיה כואבת הסטירה שתנחת ואילו סימנים יד אחת תדע לעשות בך. את נרעדת ומאשימה את הקור שבחוץ. 

ובחוץ, רגע לפני שתיפרדו כמו שני מכרים בחיבוק, הוא יחזיק אותך שניה אחת יותר מדיי וירגיש איך השרירים שהיו דרוכים עד עכשיו נרפים. אין מה לעשות, תמשיכי לספר לכולם שאת לא אדם של מגע, אבל הופכת לזונה של חיבוקים ברגע שאת מרגישה בטוחה.

ואת מבקשת. 

את מבקשת שייקח אותך ביד גסה, שירמוס וידרוס, וילעס ויבעל. את תבקשי לשרת אותו כי את יודעת ששם העוצמה מתפרצת בך. 

והוא יאמר לך: "לא". 

וכמו הפתאטית שאת, את לא תוותרי ותסעי בעקבותיו. וכשתדפקי בדלת בשקט, תרגישי את הבכי מטפס לו בגרון, וכשהדלת תיפתח ותעמדי על הסף - את תתחנני. 
וכשהוא ירשה לך להיכנס, הדמעות כבר לא יהיו בשליטתך ומלמולי תודה לא ברורים יצאו מפיך. 

ואז יגיע הרגע הזה. 

את לא תראי אותו מגיע, לא תביני איך פתאום תתעוררי מתוך המודוס שאת שרויה בו, בתוך זרע, זיעה ודמעות, כשריח הייחום שלך נישא למרחקים. 

וקול קטן בראש יאמר לך: "תראי את עצמך. זו רק את שביקשה את זה" ותחייכי לעצמך חיוך קטן. 

ודעי זאת - אין מכאן דרך חזרה. ברגע שצעדת אל המקום הזה, כשהרגשת איך את נלפתת בכוח, כשתפגשי אותך שם באמת, את תמיד תחפשי את זה. 

אולי לא אותו, אבל בטח שאת התחושה. 

וכשחברה תדבר איתך על אהבות כאלה ואחרות שלה, את תגלגלי מילה אחת בראש: התמסרות. 

כי את היית שם, נגעת באבן הקדושה, קרעת מעצמך את כל מה שידעת על עצמך עד אז. 

פגשת את השדים שלך, 

ומשם - אין דרך חזרה. 

בדיליי של החיים בערך אבל זה לא שיש לכם משהו מעניין יותר לעשות…

מי כאן צפה בסרט של ניקול קידמן Babygirl ומה חשבתם עליו? 

ואני תמיד פחדתי. 

אי אפשר להאשים אותי, כמובן, אחרי הכל אצל הרבה חוזרים בתשובה ההתניות מדברות על שכר ועל עונש. 

אל תטעו לחשוב שמדובר בבורים. הרי "אם לא תאכל יבוא שוטר" הומצא עוד לפני שרובנו נוצרנו פה על הפלנטה, לצד שלל "תעשה טוב ויקרה לך טוב" ודומיהם. 

ואצלי משהו במוח אהב את זה. זה יצר לי סדר במחשבות ברמתן הפרימיטיבית ביותר: עשיתי מעשה רע? איענש. עשיתי טוב? אתוגמל. 

ויום הכיפורים היה הנוראי ביותר. מעולם לא הבנתי איך דתיים רואים בו חג של ממש בזמן שהמחשבות שלי לקחו אותי לכל מיני הרהורים על גזרי דין, על החיים ועל המוות. 

משהו בי לא באמת חשב שזה עובד כך, אבל לכו תנסו לדבר עם פחד משתק.

ומסביבי, אצל הדיירים האחרים בשכונה, עולם כמנהגו נהג ואיש כמעט לא תהה על הרהורי החטא ועונשו. 

אם כבר, להיפך. 

בשעות אחר הצהריים היתה מגיעה מישהי אל השכן הרווק ההולל והמבוגר ואבא שלי היה מביט באמא שלי ואומר: "תראי את זה, שוב מביא אליו בחורות הביתה ועוד בכיפור. אתמול היתה אצלו מישהי אחרת" 

"נו, מה אפשר לעשות, זה סקס מנייאק." "ואת", היא היתה מישיריה אליי מבט מאיים, "שלא תתקרבי אליו אף פעם, שמעת?" 

ואני בכלל לא ידעתי מה זה אומר "סקס מנייאק" ואולי זה סתם מונח של אנשים מבוגרים ופרימיטיביים ואני בכלל מחכה לנסיך כמו בספרים. 

"נו צביקה, הכל מוכן לכנרת? צדיק שכמותך" וצביקה השכן שבדיוק סיים לקשור את הסירה אל הרכב שלו היה צוחק "תאמין לי, אין כמו הכנרת ביום כיפור, אתה צריך לעשות את זה פעם" 

ותהיתי איך באמת הכנרת נראית בכיפור, ואיך זה שכל האנשים האלה לא מפחדים שיקרה להם משהו נוראי והם פשוט חיים, אז למה שלי כן יקרה?

כי ככה. 

הרבה שנים עברו מאז אותם הימים. 

אבא שלי בטח עומד על המרפסת בעולמות של מעלה, ובטח פוגש את צביקה השכן שמספר לו על הכנרת ביום הכיפורים. השכן הסקס מנייאק התאזן, התחתן והוא איש משפחה (ואם אתם תוהים לעצמכם, אז כן. ברור שהייתי איתו), רוב המשפחה לא צמה כבר שנים. 

ואני? 

אמנם כותבת לכם אישה בוגרת ודיי רציונלית, אבל עמוק בפנים עדיין נותר אותו פחד קדמוני של שכר ושל עונש, של חיים ושל מוות. של תענית וצום ותפילות.

ואין שם אהבה. 

#

מוקדם יותר היום, הלכתי לקנות דג מחנות שמעולם לא הייתי בה לפני אבל שמעתי עליה הרבה המלצות טובות. 

כשיצאתי מהרכב, עמד בחור ליד החנות והביט בי, הרגשתי איך חשמל עובר בי לאורך עמוד השדרה וחייכתי לעצמי. לא הייתי צריכה יותר מחצי משפט איתו כדי להבין שהוא ערבי וברכב בדרך הביתה חשבתי לעצמי שאם הייתי מישהי אחרת, הייתי מזמינה אותו אליי לכיפור, הוא היה מכין לי אוכל טעים והיינו רק אוכלים שותים ישנים ומזדיינים. בלי חשבון, בלי אשמה, בלי מחשבות ובלי הרהורים. פשוט חיים. 

אבל אתם כבר מכירים אותי ויודעים שברור שלא עשיתי כלום. 

ואולי זה דבר טוב עבורי - המחשבות, הגעגועים, ההרהורים, הזכרונות וחשבונות הנפש הפנימיים.

כי תראו מה קרה  - לרגע אחד חזרו גם המילים. 

כן. הגיע הזמן. 

פוקחת עיניים, בוהה בפסי האור שהשמש מציירת דרך חרכי התריס על הקיר הלבן. 

נשימה עמוקה, מותחת ידיים, מותחת רגליים - הכל עובד. 

מתקפלת לתנוחת עובר וטומנת את הפרצוף בכרית בייבבות על עוד יום ארוך ושוב מעט מדיי שעות שינה. 

(אינני מאנשי הבוקר, כפי שאתם יכולים כבר להסיק) 

מנסה לשחזר חלומות - אין כלום. 

מנסה לשחזר את המחשבה האחרונה שאיתה נרדמתי - אין כלום. 

האם אני עדיין רעבה? כן. 

אם יבוא עכשיו וילכוד אותך, תשמחי? כן. 

ומה עם היד על הצוואר שמהדקת ולוקחת לך את הנשימה, גם בה תשמחי? כן. 

והפה שלך עדיין מתמלא בריר כשאת חושבת על זין שמפלס את דרכו אל גרונך? יאפ. 

אז הכל בסדר. 

אפשר להתחיל את היום. 

״גם אם יבוא עכשיו את לא תאמרי מילה
רק תביטי בעינייו ואז תפני פנייך לריצפה״

״ו-15 שנים שלא דגדג לי ככה״ 

ההודעה מגיעה משום מקום. 

ובאותה השניה בדיוק אני נזרקת אל תוך הערפול המוכר, זה ששכחתי כבר איך מרגיש,

של אותו הרגע שבו כף היד שלו לפתה את העורף שלי, אצבעותיו זוחלות במעלה שיערי

מאגרפות אותו בסיבוב שכולו אומר בעלות.

לא זכרתי אז איך זה הגיוני שהוא תמיד ידע להחזיק אותי מהשיער למעלה

בזמן שנזלתי לרצפה, כמו אחת שאבד לה כוח הכבידה. 

איך ריח הפחד נפלט מכל תא בגוף וזרם היישר אל נחיריו, גורם לאישונים שלו להתרחב ברעב.

איך ידעתי להמתין לו מקופלת על בלטה אחת שהיתה כל עולמי באותו הרגע. 

״אני רוצה שתדעי שאמנם אני משחרר אותך להתחתן״ הוא אמר לי יום לפני שהתחתנתי

״אבל תזכרי, שלא משנה כמה שנים יעברו, כמה דברים יקרו לי ולך בדרך, את תמיד צריכה לזכור שכשארצה 

אבוא לקחת ולא מעניין אותי איפה תהיי ומה תעשי״ 

״די לבלבל לי את המוח״ צחקתי, ״פשוט תברך אותי וזהו, בלי להאכיל אותי חרטוטים״ 

והוא באמת איחל, ואמרתי תודה כי הוא באמת חבר. 

אבל בפינת הלב תמיד ידעתי, שיגיע הרגע שהאצבעות שלו ידגדגו והוא יבוא. 

אחחח איה איה, מה היו חיי בלי המילים שלך?