מלכודות של מילים

מים. 

בואי.

תתפשטי.

תסתמי.

תמצצי.

תפתחי.

גדול.

תבקשי.

תתחנני.

תגמרי.

עשר מילים.

זה כל מה שמותר לך. 

״את יודעת, היה כיף ומגניב אבל אני חושבת שהוא קצת סוטה״ היא משחילה משפט לא קשור, באמצע בליל של מילים שלא הייתי קשובה להן.

״מה קרה?״ אני מזדקפת בספה וחוזרת להתעניין בשיחה. 

״לא יודעת, כאילו, אנחנו יכולים להיות הכי קרובים, מחובקים, מחזיקים ידיים, ואז בשניה אחת הוא מתרומם והולך לסלון או למטבח או סתם מסתובב בחדר״ 

״וזה סוטה בעיניך?״ 

״כן, זה סוטה, מוזר כזה״

״נשמה, מישהו פעם ביקש ממני לעשות גולגול בשיער והוא פשוט דחף את המיקרו זין שלו לשם. מישהו אשכרה זיין לי את השיער ואפילו זה לא היה סוטה בעיני,

אז זה - לא מתקרב להגדרה אפילו״ 

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

״טוב, אז הוא לא סוטה.״

אין ספק שמיה34 היא דמות ממכרת, כזאת שאפשר לקרוא ברצף עמוד אחרי עמוד בעיקר אם מחפשים את הפשטות והקלילות הזורמת במילים עם תמונה מתאימה שרק מאכילה עוד ועוד את הדמיון. 

אנשים מתאהבים במיה34, מאמינים שיש בה עומקים ובטוחים שהם ורק הם יצליחו לגעת בה, להציל אותה, להשפיט אותה ולזיין אותה. 

מיה34 תהיה, לצערי, לנצח בת 34 כי הייתי מטומטמת מספיק כדי להוסיף מספר כשסתם ׳מיה׳ כבר היה תפוס. 

מיה34 חיה בגלקסיה שאין בינה ובין המציאות שום קשר. חלק ממה שקרה לה היה אמיתי, אבל עם הרבה הגזמות ספרותיות ודברים שאולי היתה רוצה שיקרו ויכולים להתקיים רק במרווחים שבין המילים, באותן נשימות שאי אפשר כמעט לשים אליהן לב. הרבה מן האמת מתערבב עם הדמיון. 

מעטים מאוד כאן מכירים את מי שאחראית לבריאתה של מיה34. את הדמות שמורכבת מהרבה גאונות, הרבה חדות, ציניות, והרבה מאוד עצב.

אני מניחה שאם הייתי נותנת לאנשים מהחיים ה׳רגילים׳ שלי להכיר ולקרוא את מיה34, אני חושבת שהם לא היו ממש מופתעים אבל זה משהו שלא אעשה מהסיבה הפשוטה, שזה המקום שבו יש לה חופש להתקיים ללא ביקורת, ללא הרמת גבה וללא חקירות. 

אבל מיה34 היא לא אני. 

וכשאתם שולחים הודעות ובטוחים שאתם ורק אתם תצילו או תכבשו או לא יודעת מה - אתם לוקחים את האשליה ודורשים ממנה להפוך למציאות. 

ובמציאות, אני לא מי שאתם חושבים. 

אז די. 

״את נראית לי כמו אחת שאוהבת פור פליי ארוך״ הוא מכריז, ואני מחייכת ודוחפת עוד חתיכת פנקייק לתוך רוטב קרמל חם ומדמיינת איך אני שוקעת בתוך אמבטיה של הקרמל החם הזה. 

״תגיד לי רגע, שנים שאנחנו כבר חברים ועובדים ביחד, ומכל מה שיכולת לחשוב עליי, זה מה שאתה חושב?״ אני צוחקת. 

״כן, למרות שאת דורסת אנשים כמו בולדוזר, יש לך נפש עדינה ורכה״ 

״כן. אתה צודק״ אני מסכמת. אחרי הכל, יש דברים שעדיף שלא יידע. 

על כביש החוף בדרך חזרה המחשבות מסכמות את היום שהיה, וחושבת עד כמה מושלם יכול היה להיות אם הייתי נכנסת הביתה והיית בא לדפוק לי מכות. 

למה? כי זאת מתנה נהדרת ליום מושלם. זה להפוך מטורנדו של מיליארד מחשבות, למעיין רגוע וצלול ובו יש רק רצון אחד: לעבוד את הזין שלך. לרצות את היד הקשה פולשת, מועכת ומסמנת באכזריות. קצוות שיער סוררות נדבקות על הלחיים הדביקות מרוק וכשאנסה להזיז אותם בנשיפות אתה תבוא לעזרה ותדפוק לי סטירה. אני רוצה צריכה להתחנן ולשנוא אותך ולקלל בקללות של סוחר עצבני, להתעצבן כשעוד סטירה תעוף ולחייך בחיוך מדמם. אני רוצה צריכה להתחנן לזין שלך ולהיחנק עליו כשתתיר לי לבסוף, הופך אותי לחור. חור מטומטם של בחורה מטומטמת. וכשתצא לרגע ואשתולל תדרוך עליי עד שאבין מה זה באמת לפגוש את הרצפה. 

״תתרכזי. את נוהגת״ אני שומעת אותו נכנס לי לראש. 

אני נזכרת איך בשיחה עם חבר לא מזמן הוא אמר לי שמכל הדברים שהוא הכי אוהב, הוא רק רוצה לרדת לאישה. זה כל מה שמעניין אותו. ״וזאת הסיבה שהחברות שלנו לא תחצה גבולות אפלטוניים״ עניתי. 

מצחיק. אם הייתי רוצה הייתי מכניסה אותו למיטה. אבל מה שאני רוצה צריכה זה שתפשק אותי ותירק ותחדור ותכריז בעלות על הנכס בזמן שאפרפר מכאב ואושר ואנהם בשפה לא ברורה כשתחליט שהשיער שלי יכול לשמש כמושכות ואני ארגיש שבעוד רגע המפרקת שלי יוצאת מהמקום. שתביט לי בעיניים ואראה שם אינסוף רגשות מתפוצצים. 

שתשנא אותי. ותאהב אותי ותשנא אותי על שאתה אוהב אותי כל כך.

שתעשה מה שאתה רוצה כי ככה אתה רוצה. 

ושתפנה לי מקום בחזרה. בלב שלך ועל המדף בספריה. 

לפעמים, כל מה שאני צריכה, זה שידפקו לי מכות וידפקו לי את הצורה. 

(ולשולחי ההודעות המוזרות - לא, זאת לא אני בתמונה)

שימו לב לפרטים הקטנים. 

*שהוא לא Subtropical

על היצירה: 

Shoji Oki is a popular 20th century SM illustrator whose works were published in a variety of SM magazines.

His erotic bondage art has appeared in manga and BDSM magazines and even now at ninety-eight years old his creative output shows no real sign of slowing down.

בפעם הראשונה שהוא הגיש לי את היד קירבתי אליה את שפתיי בחושניות מגושמת ונשכתי אותה. בתגובה קיבלתי סטירה עם גב היד והרגשתי איך דמעות של בושה מציפות אותי. גם היום, למעלה משני עשורים אחרי, אני מרגישה את הצריבה על הלחי שהותירה לי פס אדום במשך יומיים והייתי צריכה להמציא תירוצים מוזרים. 

פעם הייתי צריכה להילחם, הייתי זקוקה להילקח בכוח כמו אוויר לנשימה. לא ידעתי ולא רציתי אחרת. 

אתם מבינים, כשהכל נלקח בכוח, אין לך יותר אחריות על כלום. זהו. המשחק נגמר. מעכשיו זה רק מה שהוא רוצה ואם לא תצייתי תחטפי. 

גם בתחילת דרכי בשיבארי, הקושר שלי היה נאלץ להתמודד עם בחורה לוחמנית במיוחד. הייתי בזה לאלו שהיו עומדות זקופות ושקטות בזמן שהייתי פורמת לו את שרוכי הנעליים וקושרת אותן יחדיו בתקווה שימעד וחוטפת בעיטה בתמורה. 

מילדות שכללה חזרה בתשובה, חייתי על שכר ועונש. וגם האהבה כלפיי תמיד היתה מגיעה עם תנאי. מעולם לא העזתי למרוד בדבר כי פחדתי מהעונש שממתין לי מאחורי הפינה. את החופש שלי מצאתי כאן. אם אגלה לכם שכשאני שפוטה שזוחלת בחול שמתחת לבלטות מיוזעת מלאה ברוק, זרע ומיצי כוס, אני גם הכי יפה, תאמינו לי, נכון? תאמינו לי אם אומר לכם שכדי להגיע לנקודה הזאת לא עברתי 7 מדורי גיהנום אלא 700 עם עצמי, תאמינו לי גם, נכון?

פעם הייתי בטוחה שבאמצעות גוף חושני ומתפתל ויכולות תחנונים של ילדה בת 4 אצא מכל סיטואציה בשלום, וזה באמת היה כך. תמיד הרגשתי מנצחת בעולם שבו כל כך רציתי להיות מובסת. 

פעם מצאתי את עצמי דבוקה עם גבי לקיר בזמן שהוא סגר עליי ושאל אותי באיזה צד אני רוצה לקבל את הסטירה הפעם, ימין או שמאל. הרגשתי שבעוד רגע אני פשוט אשתין על עצמי מרוב בהלה וידעתי שהוא מריח את הפחד שלי מתפרץ דרך כל תא עור בגופי, אבל כשפתחתי את הפה יצא לי רק ״אמא שלך זונה״ וחטפתי בכל צד בלי רחמים. (מעולם לא חזרתי לשם עוד, וכמה ימים אחר כך הבנתי שכל הדברים הנוראיים שנכתבו על אותו האיש היו אמיתיים ולמעשה ניצלתי מפסיכופט חובב ילדות צעירות). 

אתם בטח יכולים לתאר לעצמכם את אנחת הבוז שיצאה ממני כשהוא הפטיר כלאחר יד שהוא לא דואג, שאני בסוף אתחנן באפילה להיות השפוטה שלו, שאשב על סף דלתו ואתחנן שידרוס אותי ויבזה אותי ויצמית אותי ובעיקר - שההבדל בין ׳רוצה׳, ׳צריכה׳ ו׳מוכרחה׳ יוביל אותי עוד ועוד אל תהומות שמעולם לא צעדתי בהן לפני. במוח האסטרטגי שלי כבר ידעתי לחשב 7 מהלכים קדימה, משחיזה את יכולות התחנונים המתוקים והתפתלויות הגוף שלא עשיתי בהם שימוש שנים בלי להשכיל להבין שכל זה, אבל כל זה, מעניין לו ת׳תחת.  

אני לא יודעת אם מדובר בהתפתחות הטכנולוגיה, המחשבה, או המלחמה הזאת שהעמיקה את ההחלטה לחיות את ה״כאן ועכשיו״, אבל בטח שמתם לב שגם כאן משהו השתנה. הבדסמ נעשה עמוק יותר, מכונן יותר ומשתעבד בהרבה יותר. אני קוראת בלוגים של נשים שבהן מתגלה לי עד כמה עמוקה השליטה יודעת להיות ועד כמה מדובר בדרך שאין לה באמת נקודת סיום ושום דגל לא יונף. כמה מאיתנו כאן התבגרו אל תוך העולם הזה (בקטע טוב, כן? שלא תחשבו שקראתי לכן זקנות) והצעירות שכאן הרבה הרבה יותר אמיצות, ואולי זאת אני שחצתה את סף המדרגה הראשונה והתחילה לרדת למטה ולפתע נגלה בפניה עולם חדש והיא פשוט התחילה לראות. 

כן. אני עדיין צריכה את המקום הלוחמני, המתנגד, הזועף והמורד. אבל כדי שזה יקרה, אני צריכה להתחנן עד שלא יישאר ממני דבר. עד שאהפוך לגוש מטומטם שמורכב מחורים לשימוש. וזה, למעשה, משהו שאיש לא השכיל לעשות את זה איתי. עד עכשיו. 

״מה את?״

״עבד ממין נקבה״

״של מי?״

״שלך״ 

״את שוב טועה. מה את?״ 

״עבד ממין נקבה״

״של מי?״

אני בולעת רוק, משפילה מבט ושותקת לרגע. 

״אני עבד ממין נקבה של הזין שלך״ 

אין שום הקדמה או סימן שהנה, הגיע הרגע שבו הכל מתהפך.

׳מעבר בין מודוסים׳ הוא קורא לזה. רגע אחד בגינה בשמש, הוא יושב על המדרגה השלישית ואני ישובה על המדרגה הראשונה בין רגליו, גבי אליו וראשי נח על ברכו השמאלית. הוא משחרר את הגומיה משיערי, מאפשר לו לגלוש מטה אל הצד. קרני השמש שצדנו מחממות ומלטפות אותי וגם אותו. הוא יודע עד כמה החיים סוגרים עליי, משאירים אותי בלי אוויר לנשימה ועם עייפות שאין דרך להתחיל להסבירה. אני מתמסרת לרגעים האלה בתקווה שלא יסתיימו, אבל יודעת שזה כלל לא תלוי בי.

עד היום לא מצאתי דרך שתסביר את הרגע שבו הזאב יוצא ממנו, אבל הטבעיות שבה זה מתרחש מרגישה כמו זרימה של מים, כמו נשימה. ברגע אחד ידו מלטפת את עורפי, ובשניה אני שומעת כמו קול עמום ממרחקים: ״כנסי פנימה״. הוא מתרומם, נכנס אל הבית וממתין. 

הפרידה מקרני השמש אל תוך הבית הקריר מעבירים בי צמרמורת לצד הדריכות והריגוש שמשתוללים בפראות בתוכי. יותר מדיי פעמים הוא יאמר לי שהרכות וההתרפקות העדינה שלי, מוציאה ממנו את הזאב ואת הצורך לנהוג בי ביד קשה ואכזרית. יותר מדיי פעמים אני שוכחת. מטומטמת. 

הוא מעמיד אותי במרכז החדר ומתיישב על הכורסה. בדחף בלתי נשלט אני רוצה לכרוע ולזחול אל סוליות נעליו אבל אני לא מעזה לזוז. 

״תרימי את החולצה״ הוא מורה. ואני מסירה אותה. 

״לא אמרתי להוריד את החולצה, אמרתי להרים אותה״ הוא מוסיף בקול קשה. 

אני לובשת את החולצה בחזרה ומרימה אותה במבוכה. 

״תפשילי את המכנסיים והתחתונים״ 

״אני יכולה להוריד את הנעליים לפני?״ אני שואלת בשקט, והשתיקה שלו מוכיחה לי שוב עד כמה השאלה היתה מיותרת. 

״אני חושב שאני אשמח עכשיו לקפה שלי״ הוא מתרווח לאחור. אני מביטה בו מבולבלת, מחשבת בראש איך אני אמורה לקפץ או להתהלך כך למטבח מבלי ליפול ולשבור את הראש. בצעדים קטנים ומוגבלים אני מדדה לשם, מנסה לשמור על שיווי משקל כשברגע אחד, צעד רחב מדיי מאיים להפגיש את הפרצוף שלי עם קצה המשקוף. אני מהרהרת איך במקום דמעות של מבוכה, שמחה גדולה מציפה אותי מהידיעה שהוא משתמש בי, שאני יכולה לשרת אותו.

מסלול הנינג׳ה ביחד עם הקפה מגיע אל יעדו בהצלחה ואני חוזרת אל מרכז החדר. 

״זה נורא מביך לי ככה, אני מרגישה גמלונית ומטומטמת״ אני מייבבת, וכרגיל, זה מעניין לו את התחת. 

״מה את?״ 

״רכוש״

״של מי?״

״של הזין שלך״ 

״ומה את רוצה?״

״אני צריכה שתזיין אותי״ אני עונה, מרגישה איך הכל מתכווץ בתוכי ויודעת שתיכף טיפות זוהרות, גאות וחצופות ילשינו את מה שאני מתפתלת ולא מצליחה לומר בקול רם.

״תתקני את עצמך״ הוא יורה לכיווני. 

״אני צריכה שתזיין״. 

״חזק״. 

״אני צריכה שתזיין חזק״. 

״וכואב״.

״אני צריכה שתזיין חזק וכואב״. 

״את הרכוש״. 

״אני צריכה שתזיין את הרכוש חזק וכואב״ אני מתחננת. 

״בואי ותזחלי לכאן יא שרמוטה ותפתחי רגליים״

ושם למטה באפילה שאיש לא פגש לפניו, בזמן שהוא דורך בגסות עם הנעל שלו על הכוס, רואה אותי מזיעה, דומעת, מתחננת ומתפתלת, אני שומעת אותו צוחק בלעג. ״מנייאק״ אני חורקת מבין שיניי, מקווה שהרגע הזה לא ייגמר.

עולם נפתח למעלה בחזה. 

תבכי מפל, תבכי עד שנגמר לך 

עד שנגמר, הלב אומר. 

אוּלַי בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

הָיִיתִי צְרִיכָה לְטַפֵּל עֶשְׂרִים שָׁנָה

כְּדֵי לָדַעַת

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם

זָקוּק לטִפּוּל

אֶלָּא לְאַהֲבָה.

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם

צָרִיךְ לְהִשְׁתַּנּוֹת

אֶלָּא לְהֵרָפֵא.

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה צָרִיךְ

אָדָם דָּבָר

מִלְּבַד עֵינַי הָרוֹאוֹת

אֶת שְׁלֵמוּתוֹ

בִּפְנִים הַסֶּדֶק.

(כדי לדעת / דור אלה גבע)

יבוא עכשיו 

את לא תאמרי מילה

רק תביטי בעיניו

ואז תפני פניך לרצפה. 

(לקפוץ עכשיו לא ישנה דבר)