״ו-15 שנים שלא דגדג לי ככה״
ההודעה מגיעה משום מקום.
ובאותה השניה בדיוק אני נזרקת אל תוך הערפול המוכר, זה ששכחתי כבר איך מרגיש,
של אותו הרגע שבו כף היד שלו לפתה את העורף שלי, אצבעותיו זוחלות במעלה שיערי
מאגרפות אותו בסיבוב שכולו אומר בעלות.
לא זכרתי אז איך זה הגיוני שהוא תמיד ידע להחזיק אותי מהשיער למעלה
בזמן שנזלתי לרצפה, כמו אחת שאבד לה כוח הכבידה.
איך ריח הפחד נפלט מכל תא בגוף וזרם היישר אל נחיריו, גורם לאישונים שלו להתרחב ברעב.
איך ידעתי להמתין לו מקופלת על בלטה אחת שהיתה כל עולמי באותו הרגע.
״אני רוצה שתדעי שאמנם אני משחרר אותך להתחתן״ הוא אמר לי יום לפני שהתחתנתי
״אבל תזכרי, שלא משנה כמה שנים יעברו, כמה דברים יקרו לי ולך בדרך, את תמיד צריכה לזכור שכשארצה
אבוא לקחת ולא מעניין אותי איפה תהיי ומה תעשי״
״די לבלבל לי את המוח״ צחקתי, ״פשוט תברך אותי וזהו, בלי להאכיל אותי חרטוטים״
והוא באמת איחל, ואמרתי תודה כי הוא באמת חבר.
אבל בפינת הלב תמיד ידעתי, שיגיע הרגע שהאצבעות שלו ידגדגו והוא יבוא.