מלכודות של מילים

פוקחת עיניים, בוהה בפסי האור שהשמש מציירת דרך חרכי התריס על הקיר הלבן. 

נשימה עמוקה, מותחת ידיים, מותחת רגליים - הכל עובד. 

מתקפלת לתנוחת עובר וטומנת את הפרצוף בכרית בייבבות על עוד יום ארוך ושוב מעט מדיי שעות שינה. 

(אינני מאנשי הבוקר, כפי שאתם יכולים כבר להסיק) 

מנסה לשחזר חלומות - אין כלום. 

מנסה לשחזר את המחשבה האחרונה שאיתה נרדמתי - אין כלום. 

האם אני עדיין רעבה? כן. 

אם יבוא עכשיו וילכוד אותך, תשמחי? כן. 

ומה עם היד על הצוואר שמהדקת ולוקחת לך את הנשימה, גם בה תשמחי? כן. 

והפה שלך עדיין מתמלא בריר כשאת חושבת על זין שמפלס את דרכו אל גרונך? יאפ. 

אז הכל בסדר. 

אפשר להתחיל את היום. 

״גם אם יבוא עכשיו את לא תאמרי מילה
רק תביטי בעינייו ואז תפני פנייך לריצפה״