מלכודות של מילים

אתה יודע, מה שהכי הייתי רוצה זה שתעלה מולי פתאום

כי באותו הרגע ההיררכיה זרמה לך בדם והניעה את קצות האצבעות אות אחרי אות במקלדת. 

הייתי רוצה שתעטוף אותי בגלימת האדנות שלך.

כי החלטת שעכשיו אתה רוצה. אתה מחליט. אתה קובע.

ובמסע שלנו, אני מלהגת, מתפתלת ומלהטטת לך מילים בזמן שאתה

יושב, שותק, לעיתים מחייך ומכוון את השיחה דרך נתיבי הלב והראש, מנסה ליצור הסכמה עם  שניהם. 

אתה יודע, במציאות,  מספיק מבט אחד. 

מבט אחד שיוצר פריז לסצנה והכל עובר להילוך איטי למעט פעימות הלב שמגבירות את קצבן ומאיימות לפרוץ מכל חור אפשרי.

מבט שממסמר. 

וככל שהמבט שלך מתחדד, כך שלי מתערפל. 

עד הנפילה לרצפה. 

ובעולם של מסכים, אנחנו מסתפקים במילים.

אתה הסוחר ואני המכורה שמטיילת בלילות בסמטאות אפלות שחורות ואדומות

(ונטולות עיניים. כחולות. חומות)