לא יוצא לנו לדבר הרבה אבל כשזה קורה זה מגיע עמוק מתוך הנשמה.
מהרגע שהכרתי אותה המילים שלה התחברו אליי למקומות שאיש כמעט לא מגיע אליהם.
שתינו עמדנו בנקודות זהות בחיים מבחינת מערכות יחסים, וניל מול בדסמ וכד'.
אני הלכתי בדרך אחת, היא בחרה באחרת, כל אחת מאיתנו בחיפוש הנצחי שלה אחרי רגעים קטנים של אושר.
אנחנו מדברות על מיניות, על בדסמ, על הבחירה שבה אנחנו שואפות לחיים 'נורמליים' לצד עולם ההיררכיה והשליטה שמפעמת בתוכנו.
ובסוגריים היא מוסיפה: "אמרה וריפרשה את המייל בפעם המאה כמו כלבה פתטית".
"בכל אחת מאיתנו מסתתרת כלבה פתטית", עניתי לה, "רק שאנחנו מכירות בה, מלטפות אותה, מאכילות אותה ומעניקות לה את האפשרות לחיות" עניתי לה.
#
הבעיה מתחילה כשהכלבה הפתטית מקבלת יותר מדיי עוצמה ומשתלטת עליי.
כל עוד אני יודעת לנהל אותה, אני בשליטה עליה - אני בסדר (יחסית)
וזו תקופה לא טובה.
(אסור לי להשתמש במילה רע)
קיוויתי שזו אפיזודה חולפת, שאני אוטוטו עוברת אותה. והתבדיתי.
תחושה שבה אני נטולת עור וחשופה מול השמש. הכל צורב.
שיחות הלילה בשילוב סמים קלים, מצליחים להקהות מעט את הכאבים בידיעה שבבוקר למחרת אתעורר עם אגרוף בבטן.
לפעמים זה מקדים אותי בסיוטים בלילות.
(ובסיוט של אתמול בלילה הוא ביקש לחזור אליי והסכמתי. הוא מכופף אותי על שולחן פינת האוכל ומנסה לזיין אותי, אני יבשה לגמרי וכהרגלו הוא גומר אחרי 20 שניות עוד לפני שהבנתי מה קרה וקול בתוכי אומר לי: 'תלמדי ליהנות כך משארית חייך' והתעוררתי מבוהלת)
#
כלבה פתטית.
עושה סטוקינג ברשתות חברתיות כדי לגלות שהוחלפתי בכוס מודל 97.
עושה סטוקינג ורואה את כולם מאושרים.
כלבה פתטית.
אוספת מאצ'ים בטינדר כדי לא לעשות איתם דבר.
כלבה פתטית.
נאחזת במילים של אחרים כנאחזת ברפסודה באמצע סערה בלב ים.
פירורים. זה כל מה שיש.
וזה אפילו לא שביל פירורים שיוביל אותי לדרך חדשה.
ואני כל כך עייפה.
(וכותבת כדי לזכור. כדי להזכיר לעצמי. כדי שאזכור את הכאבים ולא אשוב לאותה הדרך.
אבל כלבה פתטית יודעת רק דרך אחת)
