מי שמכיר אותי, פנה אליי וכו'... יודע שאני לא מוכנה להיפגש או להכיר אנשים מכאן.
(אל תקחו את זה אישית, זה פשוט ככה)
בכלל, ההטבעה המוחתמת שלי היא שבדסמ וזוגיות לא גרים יחדיו תחת קורת גג אחת.
שנים האמנתי בכך. שנים הרגשתי שאני צריכה לבחור בין שני העולמות.
הרבה מאוד שנים אחר כך, עם הרבה מאוד חוויות, נפילות ועליות, גרמו לי להבין שאפשר הכל - כל עוד את תמיד נשארת נאמנה לעצמך,
מפסיקה להסתיר, מפסיקה להרכיב אלף מסיכות.
זה מה יש.
ונותרתי עדיין קטנת אמונה בהצלחה
אחרי הכל, איך אפשר לחבר את הצד של מי שאני במציאות חיי ומי שאני בין השורות (וגם מתחתם)
איך לוקחים מטומטמת אבל אחת המבריקות, אישה בת 80 וילדה בת 3, מדקלמת שירה של אלתרמן ורוקדת לצלילי נועה קירל?
ובאותה נשימה נותרתי מלאת אמונה כמו מרטירית באהבה ובכוח שלה.
ואני מביטה סביבי, כל אלו שגרים כאן, שכותבים ומשתפים, שנפגשים - אנשים שחלפו בחיי ועודם נשארו יקרים לי.
וכל אחד מצא את האיש שלו (חמסה).
אני רואה אותם בפלטפורמות אחרות, את החיוכים והעיניים הנוצצות.
אני לא פנטזיונרית, ברור שלא תמיד הכל וורוד (או שחור במקרה שלנו) אבל איכשהו, ברגע אחד, הכל היה מכוון
בדיוק לנקודה שבה אחד מצא את השנייה.
ואני מחייכת ושמחה כל כך עבורם
ואומרת לעצמי בשקט
שגם לסיפור שלי
חייב להיות
סוף
טוב.
