מלכודות של מילים

ילדתי. 

כך הוא קרא לי, מילה אחת שמבלי ששמתי לב בכלל, הפכה לגל הניתץ אל תוך חומה ישנה וממוטט אותה. 

מעולם לא קראו לי כך. גם לא הוריי. 

מתהלכת בעולם שבו עד גיל כל כך מאוחר לא הייתי שייכת לאף אחד. תמיד לעצמי. תמיד יכולה ורוצה לבד. 

אני מציצה ובורחת בכל פעם מחדש אל המילים שבעבר הייתי שקועה בהן כל כך. אלו שתעתעו בי, אלו ששיחקתי בהן בעצמי. 

כבר מגיל צעיר ידעתי את הכוח שיש בי עם מילים, או ליתר נכון, בכתיבה. בהינף משפט אחד אדע לגרום לכם להתאהב בי, לחשוק בי, לחמול עליי, לכעוס וכן, גם לשנוא אותי. הכל בהתאם למה שהשדים שבתוכי רוצים ממני עכשיו. 

אני מקבלת שוב ושוב הודעות על הבלוג והכתיבה שלי, ואני מודה לכולם בנימוס ולא מספרת שלא מדובר במתת אל שזכיתי בה. מדובר בהתמדה. ככל שכותבים יותר כך הכתיבה גם הופכת לטובה יותר. אין בי שום דבר שאין בכם. 

נעים יותר לחיות בין מילים שאת בוראת לעצמך. את קובעת לעצמך את הסיפור ובוחרת איזה נופך תרצי שיהיה שם. איכשהו, תמיד לקחתי דברים פשוטים שהיו קורים לי, כמו סמס נחמד, שיחה או פגישה ויודעת ברגע לבנות תסריט, תפאורה, דמויות וסצנה. היא תמיד היתה סוערת ורומנטית כשבמציאות החיים, היא כמעט לא התקיימה כלל והדיסוננס הזה היה מפיל את כל המערכות בכל פעם מחדש. 

הרבה כייסים חלפו בשנים האחרונות, לוקחים ממני מילים, רגשות, והרבה מאוד אנרגיה שלא באמת היתה בי לתת. וכשהכל התרסק ברגע אחד, לא הוצבו חומות, פשוט הכל כבה. הראש שלי קבע שמילים מתעתעות ומכזיבות ואם אני לא יודעת להעמיד אותן במקום שבו הן צריכות להיות, הן לא יהיו בכלל. 

אני לא יכולה להתחיל לספר לכם עד כמה זה מפחיד כשמשהו מבפנים נכבה. כשהתקווה אובדת ואת לא מאמינה עוד בדבר. תקראו לזה משבר, תקראו לזה דיכאון, הכל יהיה נכון. האם יש אור בקצה המנהרה? אני לא יודעת. האם מתוך זה תיברא מישהי חדשה ומשודרגת יותר? גם אם כן, מה זה כבר משנה?

הוא קורא לי ילדתי. 

ואני מרגישה איך קול קדום מתעורר בתוך אפילה עמוקה ששוררת בתוכי. 

מעולם לא קראו לי כך. הייתי ילדה, וילדונת, הייתי בייבי והייתי מותק, הייתי פיצי והייתי טינופת (לא כי זה מנמיך, כי זה בעיקר מצחיק) 

אני נשארת לבהות מול המסך, מרגישה איך חום עדין ומתוק פושט בי. איך השריון מונח בצד, איך אין צורך בקוצים. 

ואני מאמינה לו. 

למה? כי הוא לא רוצה ממני דבר. 

זה מוזר, אני יודעת ואין לי דרך להסביר את זה כשם שאין לי דרך להסביר איך במקום להרהר במונחי ״ניצודה״ ו״נכבשת״ אני מבינה ששליטה עוצמתית ועמוקה תיוולד בי ביום שבו אתחנן בפניו שיעשה בי מה שהוא חפץ וגם אז הוא יאמר לי ״לא״. (ומי יכול להבין את זה בעולם של דיקפיקים, שאלות היכרות כמו ״את אוהבת חניקות?״ או דרישות וציווים אחרי שתיים וחצי הודעות) 

אבל אני לומדת בכל פעם מחדש שכשנמצאים בצד הנכון של הלב, מילה אחת יכולה להרגיש כאילו פוך נוצות נופל עליך באמצע סופת שלגים. 

מילה אחת. 

ילדתי.