פעם, בגלגול הקודם שלי פה, מישהו כתב עליי מילים יפות.
היינו חברים טובים והוא מהראשונים שראו בי את מה שעד היום אני מתקשה לראות בעצמי.
איש מיוחד, כזה שלא פוגשים בכל יום ובכל מקום, אולי רק במחשכי האתרים כשכל אנשי המילים מחפשים מקום לבטא את עצמם בחופשיות מבלי שיידעו מי אנחנו.
מצחיק איך למרות חוסר האהדה המופגן לאתר הזה, כולנו חוזרים אליו שוב ושוב, כמו ברחשים שנמשכים אל האור הכחול המחשמל.
כן, מיצורים תבוניים שהולכים על שתיים, הפכתי אותנו לברחשים שעפים בעיוורון.
המילים שנכתבו אי שם בעברנו הקדום, היו על סגירת מעגלים - בדיוק כמו גלגל, ועל גלגל אחד שלא נסגר אלא יותר נסדק ואיך דמותי הקודמת, הקופצנית והצוחקת מסבירה לו שהכל בסדר, גם אם מה שציפה שיקרה לא קרה.
החיים כגלגל בכלוב.
שנים אחר כך, כששבתי לכאן ויצרתי את מיה34 (שאותה, אגב, אני מחבבת הרבה יותר מקודמתה) דרכינו נפגשו שוב. הכתיבה שלו משכה אותי אליו בחזרה מבלי שידעתי שזה הוא בכלל. יכולות ההדחקה שלי מחקו לי כל זיכרון ממראהו וכשנפגשנו רק אחרי מכבש לחצים הוא הודה בפניי שהוא אותו האחד מפעם. שנינו, חבוטים ממאורעות החיים, עם שני בתים שהתפרקו וכאב שנלעס לנו הלוך וחזור במחשבות, מצאנו את החברות שלנו מחדש. איש של מחשבה אחרת הוא, שאחז בתיאוריות מוזרות והכריח אותי להשקיע בביטקוין. אמרתי לו שאני לא משקיעה בדברים שאני לא מבינה בהם. עד היום כשאני נזכרת בזה, בא לי להעיף לעצמי סטירה.
מעולם לא קרה בינינו דבר, למעט פעם אחת שבה הרגיש צורך עז לתת לי ביס בכתף וכמעט תלש לי את הבשר.
זיונים תמיד יש בשפע, אבל חברים טובים לא מוצאים בכל יום.
עד היום מדיי פעם אנחנו נזכרים אחד בשניה ושולחים הודעה לבדוק מה נשמע. הוא התאושש והתקדם, חי בזוגיות ומנסה למצוא שביב של תקווה עבור מדינה שאיבדה את דרכה.
אני נותרתי עומדת במקום מתבוננת באנשים סביבי ומסרבת לחזור למגרש לשחק את המשחק הזה שנקרא חיים.
אבל, למה נזכרתי בו דווקא עכשיו?
בגלל אותה כותרת מאותו הטקסט: החיים כגלגל בכלוב.
יש תקופות שאני נעלמת לחודשים, ותקופות אחרות שאני רובצת כאן. זה בעיקר מעיד על מצבי הרגשי והנפשי, כך לפחות אני רואה את זה. כשהכל אפור ומשעמם, כשמשהו לא שקט בתוכי, כשאני מתגעגעת למילים שבעבר היו יוצאות ממני בקלילות רבה - אני חוזרת לכאן, מקווה שאולי גם אני אדבק במילים חזקות ורגשות סוערים, כאלה שיזיזו בתוכי משהו. שארצה לחזור אל לוח המשחק.
״את מרגישה שרק חוויות קיצוניות מזיזות אותך?״ הרופאה שאלה.
אם חוויות קיצוניות כוללות את הרצון שלי שמישהו ייתן לי אגרוף במפתח הלב ויפתח את כל מה שחסום - אז כן, אני רוצה לענות לה, ובמקום זה אני מהנהנת במבוכה.
״את כל הזמן מחכה למישהו שיבוא ויציל אותך אבל בסוף, בסוף זו רק את שיכולה״ הפסיכולוגית תאמר לי. ואני יודעת שהיא צודקת.
ובלילה חוזרת לחפש את המילים כאן.
החיים כגלגל בכלוב - המילים מהדהדות בתוכי בלי הפסקה.
אלוהים, כמה שהוא צדק.