"את יודעת משהו? הראש הזה שלך, הוא הבן זונה הכי גדול שיש. הוא הכלא הכי חזק שלך, הוא הסוהר הכי אלים, הכי מבזה, הכי נוראי שיש. הוא חתיכת בן זונה. והוא לא נותן לרגש שלך שרוצה להתפרץ שום אפשרות ואז את חסומה."
אני יושבת מול המטפל שלי ומקשיבה.
מצחיק איך הגעתי אליו כי שמעתי שהוא מטפל זוגי מעולה ואיכשהו הבעל נותר פרק בהיסטוריית חיי והבדסמ שב לחיות ולבעוט כחלק מתהליך הלידה מחדש שלי.
אז אני בוחרת לדבר איתו על זה.
והוא, שרואה בשבוע למעלה מ-60 זוגות ושומע ויכוחים, קללות וצעקות ו-"אמא שלך דפוקה" ו-"לך תזדיין אתה והפייסבוק והשיחות הליליות שהן לא איתי" וכבר עייף מלשמוע אותם, נהנה מנוף קצת אחר של מישהי אחת שלפני דקה וקצת חלמה את החלום על הבעל המושלם, הילדים שתביא והבית בפרברי המרכז עם נוף לפרדסים והחלום הזה התפוצץ לה מול הפנים.
הגעתי לשם להציל את הנישואים שלי וגיליתי שמה שאני צריכה הוא להציל את עצמי.
"אתה יודע מה הפתרון לראש ולמחשבות שלא נותנים לי מנוח? סשן." אני אומרת לו.
"תסבירי" הוא מבקש.
"להגיע לסיטואציה של סשן בכלל דורשת ממני הרבה מלחמות שלי עם הראש. הראש קורא לי דפוקה, לא נורמלית, שולח אותי לחיות חיים נורמלים כמו כולם. הוא אומר לי שיקרה לי משהו, שאחטוף טראומה, שאתחרט. הדרך כל כך ארוכה ומפותלת, מלאה היסוסים, פחדים, חרטות, מחשבות ואינסוף של טירופים עם עצמי עד שאני מצליחה לצעוק לו: 'תסתום כבר את הפה!' ואז אני הולכת. והרגש הזה שחי בתוכי מתחיל לפעם. פתאום אני מרגישה את הדופק הולם בי בכל מיני מקומות שלא ידעתי שאפשר להרגיש בהם דופק: מאחורי האוזניים, בקצות האצבעות... רעד עובר בי בבטן התחתונה, האישונים מתרחבים כמו חתול מהפחד ומהציפייה. ואני חיה. אני הכי חיה שיש. הרגש בתוכי משתולל, מתרגש, שמח, צוהל, קופץ... אין מילים שיוכלו לתאר את זה.
ובתוך הסשן - מלחמה. המלחמה שלי היא מול הראש שלי ולא מול מי שעומד מולי. וכן, אני מתארת את זה כמלחמה. כי זו לא אהבה, זה לעבור דרך מסויטת כדי להגיע למקום המדויק שאני רוצה להיות בו. להיות עירומה, מובכת, מושפלת, מול איש גדול, חזק, עוצמתי ושקט. ולחיות באותם הרגעים בידיעה המוחלטת שאני פשוט לא מעניינת אותו. בכל רגע נתון אוכל ללכת וזה כלל לא ישנה לו.
וכשהוא אומר לי לנבוח ואני שולחת אותו להזדיין ומשום מקום נוחתת עליי סטירה. ודמעות ההשפלה מציפות אותי. כשהוא קושר אותי ואני נלחמת בקשירה ומבינה שזהו, אני לא יכולה להשתחרר, ואני מנסה, בחיי שאני מנסה, זה הרגע שהראש מבין שאין לו מה לעשות כאן יותר והוא נכנס לשקט ואני צונחת לתהום. ובתוך התהום הזו יש מים והם חמימים ואני שוקעת לתוכם וכבר לא אכפת לי. לא אכפת לי להיות עירומה, נוזלת, כואבת, מוצלפת, מושפלת ועלובה. נעים לי בתוך המים החמימים האלו שמחכים לי בתהום. והדמעות מתערבבות עם זיעה של פחד ורטיבות של אובדן שליטה. והוא רוצה ללטף אותי ומתוך התהום הזאת אני יכולה רק לצרוח: 'אל תתקרב אליי'. ואז הוא משחרר אותי לרגע ונותן לי לזחול מתחת לשולחן או מתחת למיטה ואני מתכדררת לכדור קטן. ויש משמעות פתאום לכל נשימה, לכל תזוזה, לכל וריד ונים בגוף. והראש הבן זונה שקט והרגש גועש והשדים נחים ושבעים. אם יש רגע שבו מרגישים הכי חיים בעולם, זה בדיוק הרגע הזה.
ובתוך השקט הזה, אני יוצאת מהמחבוא שלי, זוחלת, מתכדררת ומניחה את הראש על הנעליים שלו. והוא פשוט מתכופף למטה ומלטף בזהירות. אוסף אותי אליו בשקט, לשקע המושלם בכתף שמתאים בדיוק לי ואחרי שעות שהתפרקתי, ובכיתי וכאבתי, וסבלתי והושפלתי והוצלפתי ונכוויתי וננשכתי ונלעסתי והייתי כלום ושום דבר - הגיע הזמן להרכיב בחזרה."
הוא מביט בי ארוכות ולבסוף אומר: "לפרק, להרכיב, וואו. את לפחות מגיעה עם חוברת הוראות כמו באיקאה?"
"לך תזדיין גם אתה" אני עונה.
(את ציפור מזן כל כך מיוחד, הוא אמר. אני כמעט ולא נתקל באנשים כמוך ואני כל כך שמח שבחרת בי להיות המטפל שלך.)
