___________________________________________________________________________________________________________________
הצלפה ראשונה נוחתת.
היא כל כך חזקה שכל הגוף שלי מזדעזע וניעור לחיים. אני שותקת.
הצלפה שנייה.
הראש שלי מתעורר, השדים שלי צוחקים עליי: "תראי כמה קטנה ועלובה את", הם לוחשים, "את כלום ושום דבר. את עלובה שצריכה להביא את עצמה למקום הזה כדי להרגיש". אני שותקת.
הצלפה שלישית.
"את כלום. כלום ושום דבר. את לא שווה כלום". הם לוחשים. אני שותקת.
הצלפה רביעית.
השדים שלי, המחשבות שלי והכאב מתערבבים ביחד. הכל התערבב בהכל ובכי עצום מתבשל לו מתוך הקרביים העמוקים ביותר שלי ואני מייבבת יבבה קטנה.
"זאת לא נביחה" הוא אומר ואני חוטפת הצלפה נוספת. חמישית במספר.
ומתוך היבבה יוצאת לי נביחה. אני, החכמה, המצליחה, הקרייריסטית, הכותבת, הנחשקת. אני. נובחת. "זהו. את רשמית בתחתית" הראש אומר לי ואני פורצת בבכי.
"יופי" הוא אומר. "עכשיו אפשר להתחיל לספור 10 הצלפות".
הצלפה ראשונה - נביחה.
ושנייה - נביחה.
ושלישית - נביחה.
ורביעית - נביחה.
וחמישית - הכאב קשה כל כך שאני מעופפת לגמרי ונובחת
ובוכה, ומזיעה ורטובה ונוזלת וצורחת
ושש - נביחה. "אני שונאת אותך" אני צורחת ובוכה.
ושבע - נביחה
ושמונה - הקול שלי הולך ודועך
ותשע - אין לי מושג כבר מה קורה
עשר. הכל נגמר.
"איך את?" הוא שואל.
"תניח לי" אני עונה.
"מה את אומרת, את רטובה?" הוא שואל.
"זה לא עניינך" אני עונה. "אל תתקרב אליי" אני צורחת מהתהום שאני שקועה בתוכה.
"בואי נראה עד כמה זה ענייני" הוא אומר ומחדיר לי אצבע (או שתיים, מי יודע) לא עוברות כמה שניות ואני מבקשת לגמור וכל הגוף קשור ומטלטל, נשבר וכואב וצורח. זאת הפעם השנייה בחיי שאני עפה.
הוא משחרר לי את הידיים והרגליים ואני קורסת לרצפה. הוא מצליח לתפוס אותי רגע לפני, מניח אותי מקופלת בפינה של החדר על הרצפה, מכסה אותי בשמיכה והולך. הבכי מתחיל להירגע ושקט מציף את כולי.
מתוך השקט נולדת לה שלווה, ומתוך השלווה נולדים כוחות חדשים. כמו עץ חולה שגזמו לו את הענפים כדי שיוכל לצמוח מחדש.
וחיוך נולד. כמה זמן עבר? אני לא יודעת. אני קמה, זוחלת אליו ומתכרבלת לו מתחת לרגליים.
"איך את מרגישה?" הוא שואל ומעביר את נעלו על גופי.
"חיה יותר מתמיד". אני עונה ומחייכת לעצמי.
