- "חלמתי עליך" אני פותחת ואומרת לו.
- "ספרי לי."
חלמתי שאנחנו בארוחה. אני לא יודעת מי נמצא בארוחה אבל ישבתם אתם, חבורה של גברים בארוחת ערב מסביב לשולחן מרובע ואכלתם. וגם אני הייתי שם, מתחת לשולחן, מחוברת לקולר ורצועה ואת הרצועה חיברת לרגל הכסא שלך כדי שלא אוכל להתרחק, כפי שעושים לכלבים בבית הקפה. ומדיי פעם כשהרגשת שאני מתרחקת ממך משכת ברצועה וקירבת אותי אליך לרגל. לפעמים שלחת יד עם אוכל ונתת לי. ובכל פעם שיללתי חטפתי ממך מבט שאומר שטוב יהיה לי אם כעת אסתום את הפה.
"היא בסדר שם למטה?" שאלו החברים.
"כן. תאכלו, אל תתייחסו אליה, היא בסדר". ענית.
"היא לא רוצה לאכול?"
"לא, אין צורך". ענית.
ונותרתי לשכב שם מתחת לשולחן, שעות, מניחה ראש על הרגל שלך, ממתינה ליד הנשלחת פעם בפעם ללטף והתעוררתי.
"יש לי חברים נחמדים ואדיבים" אמרת, "לא בטוח שהייתי מנדב לך משהו לאכול בכלל".
"טוב, זה כי אתה נוכל" אמרתי.
"מוטב שתיזהרי לך" אמרת.
ואני אי שם מאחורי המסך - חייכתי.
וידעת, ידעת שאני מחייכת חיוך רחב.
כי יודע אדם נפש כלבתו, גם אם במציאות חיינו היא לא כלבתו בהכרח.
( "למה אני לא יכולה לחלום חלומות קלים יותר? פשוטים יותר? למה אני לא יכולה לחלום שקושרים אותי ומזיינים אותי ושם זה נגמר? למה הכל תמיד צריך להיות כל כך מורכב ומסובך אצלי?"
- "כי זה נורא משעמם אותך" אתה עונה "ואת תמיד תחפשי את האתגר המורכב".)
