#1
יש לי אוטוסטרדת מחשבות והידיים לא מצליחות לכתוב את מה שהראש חושב. בגלל זה אני לא מצליחה לכתוב. ולא להצליח לכתוב כשכל כך בא לך לכתוב זה מצב מחורבן. אז אני הולכת להתקלח. במקלחת המחשבות יודעות להסתדר בטור כמו המים שנוחתים לי מהדוש על הראש. הכל מסתדר ואני שמה על עצמי מגבת ורצה בחזרה לכתוב ואז שוב הכל הופך לעיסה. סעמק. אז אני מחפשת לעצמי תעסוקות שלא דורשות מחשבה כדי שזה יתן לי קצת שקט בראש ואולי הכל יסתדר. הלכתי לרחוץ כלים. קיפלתי כביסה. התיישבתי על המחשב לכתוב ושוב - הכל הפך לגוש מחשבות מחורבן ומבולגן. אבל היי, לפחות הבית נקי והעוזרת תוכל לשבת רגל על רגל ולהפליץ על הספה או מה שהיא לא עושה כשאני לא כאן.
#2
השבוע האחרון כאן היה שבוע בסימן תיוגים, נסיונות לפתור את בעיותיי וניסיונות להציל אותי.
"אני מכיר אותך". הוא אמר. "אני יודע מה את עוברת". נכון. אתה בהחלט יודע מה אני עוברת משלוש הודעות פרטיות. בוא...
"את בסך הכל עוד בן אדם שמחפש אהבה וקצת תשומת לב" אחר פנה אליי בהודעה נרגשת, "אני כאן לתת לך את זה". מה אני אגיד לך, אתה צודק. אין לי חברים, אני דיי מכוערת, יושבת לבד בבית רוב היום ומחכה לאדומה ממך שתבוא לגאול אותי מייסורי חיי האומללים.
"עברת אונס? הטרידו אותך? לא אהבו אותך? אני יודעת לקרוא אותך מבין השורות, אני יודע לטפל בך ואת - את לא עונה כי את פשוט מפחדת להתמודד עם האמת." כן כן, אתה צודק. אני מפהקת.
יש ניסיון נואש של בני אנוש בכל אשר הם, לדחוף אנשים לתבניות. אתם לא אשמים, ככה כולנו הורגלנו. אם את בוחרת לקחת חופש מהחיים לחצי שנה ולא לעשות כלום, אלא רק לרדת לים, לטוס לחו"ל וליהנות אז את לא מוצאת עבודה, אם את מספרת להם שאת מקבלת 4 הצעות עבודה בתפקידים בכירים ומסרבת להם בנימוס אז ברור שהשתגעת. אם את בת 35 ואת לא רוצה ילדים כרגע אז את משקרת לעצמך, כי ברור שאתן הנשים, כולכן רוצות ילדים, לא קיימת אפשרות אחרת. ואם את רווקה רחמנא ליצלן אז ברור שמשהו בך דפוק. כי עד גיל 35 היית אמורה להיות נשואה עם שני ילדים לפחות עם שמות היפסטרים כמו מרפק וחלבה, לתת להם להתפנק עם שוקולד חרובים ולדבר איתם בשפות שונות, לפחות שלוש. (מזל שזכיתי להיות נשואה, בחיי)
וגם כאן - את נשלטת אז עברת טראומה מינית (לא), את נשלטת כי כל מה שאת רוצה בסוף היום זה לקבל חום ואהבה (לא), את נשלטת כי אבא שלך לא התייחס אליך כשהיית קטנה (לא), את נשלטת כי ניסית את מזלך בחוץ ואף אחד לא רצה (וואו. הכי לא). את לא רוצה להיכנס לקשר כי את מפחדת (לא) את לא רוצה להמשיך לדבר איתי כי את יודעת שאני אומר לך את האמת בפנים ואת לא מסוגלת להתמודד איתה (לא) את לא רוצה קשר כי עדיין לא פגשת אותי (נכון!!!111 סתם. לא.) את לא באמת לא רוצה קשר, את סתם כותבת את זה כדי לסנן את ה-'לא איכותיים', אבל אני, אני הכי איכותי, אני קורא אותך ומבין אותך, אני יודע מי את ומה את צריכה. ובבקשה, תני לפחות צ'אנס. משהו. בבקשה. מביך.
#3
אז בואו ואעשה לכם סדר: החיים מורכבים מהחלטות. תקום בבוקר ותשתה קפה או מיץ - החלטה. תיסע מאיילון או מנמיר - החלטה. ויש נקודות בחיים שאתה מבין שאין לך כוח יותר להחליט החלטות ולתקופה מסוימת אתה מחליט שלא להחליט, ותשמעו קטע, זה ממש בסדר גמור. הבחירה האישית שלי היתה לסטות הצידה לרגע מהמסלול, להביט עליכם ממשיכים לרוץ לכיוונים לא ברורים ולהבין מה אני רוצה לעשות. וגם כאן, במיקרו קוסמוס הכלובי שלי, אני יושבת בצד, מביטה בכם דרך המילים שלכם, הרבה פעמים מדברת אתכם ולומדת דרככם על עצמי. ואני אומרת לכם, בחיי, לפעמים אתם פשוט מביכים את עצמכם. במקום שהאנונימיות שמאחורי המסכים תוציא מכם דברים טובים וכמוסים, היא מוציאה לעיתים את הג'יפה של הג'יפה. אני תמיד מנומסת, כמעט תמיד עונה, מסרבת בחיוך ומתקדמת. ואתם איכשהו עדיין תקועים. עדיין מנסים לנתח אותי, מנסים לשלוח לי חבל עם גלגל הצלה בלי לשים לב שאני צפה לי במים מחייכת ומאושרת. לבעיות שלי אני משלמת הון למטפל, אם ארצה להזדיין אני רק צריכה לחייג ולבחור, אני לא מנסה לתקן טראומות עבר, אין לי בעיות 'אבא' שאני צריכה לפתור, אני לא שרוטה, לא פצועה, לא פגועה ולא שבורה. מופתעים? גם אנחנו.
#4
אז עם כל השליליות הזאת, מה אני כן? יש מצב שאם יצטרכו להגדיר אותי, אודה שאני שייכת לזן הנשלטת הקלאסית של פעם: מחזיקה בקריירה, תמיד בשליטה, לא מסוגלת לשחרר, לא מסוגלת להשתחרר ולמדתי שבקרקעית הבטן, אי שם עמוק עמוק, אני פאקינג מגה נשלטת. הבעיה היא שלהגיע איתי למקום הזה, לנקודה המדויקת הזאת, זה מסע שהוא על גבול הבלתי אפשרי, עבורי ועבור הצד השני. ואני לומדת לקבל את זה וגם לחיות עם זה. כי אני לא מתפשרת והיום בנקודה שאני נמצאת בה, אני לא מחפשת קשר. אני כאן בשביל הבלוג הזה. המילים האלה הם הדרך לריפוי שלי, אז אל תתבאסו אם תדברו איתי ותדמיינו שאוטוטו אתם מוציאים אותי מהמסך ואז תקבלו ברקס.
ואני לא פולניה מספיק כדי לומר: אמרתי לכם.
#5
ולעזעזל, אני חכמה. אני לא כותבת את זה ממקום יהיר ומשתחצן. החוכמה שלי היא העונש שלי במקרה הזה. אני מניפולטיבית ויודעת לנחש 5 צעדים קדימה שלכם. בתוך דקה ורבע של שיחה אני אדע איך לתמרן אתכם, אני אדע לכתוב את הפוסט הנכון עם המילים הנכונות כדי שתשחקו לידיי וברגע שאצליח (ואני מצליחה) אני מחייכת, משתעממת והולכת. שלא תבינו לא נכון. דיברתי עם אנשים מקסימים. יש כאן אנשים עם לב קצת פצוע אבל טוב. הם חכמים וברור לי שאם יפלו על הבחורה הנכונה יהיה כאן שידוך מצוין, אבל הם לא הייעוד שלי. כי אני חכמה, חכמה מדי, והחוכמה הזאת היא העונש שלי. כי אם סטטיסטית 95% מהגברים פה לא מתאימים למרבית הנשים, אז אצלי הסטטיסטיקה עומדת על 98.9%. אם אני קרייריסטית במהות שלי, אני צריכה מישהו יותר קרייריסט ממני. אם אני חכמה, אני צריכה מישהו שיהיה חכם פי 4 ממני. ואם אני יודעת לנחש 5 צעדים קדימה, אז הוא צריך להקדים אותי עם 15 צעדים. אני מאוד מדויקת בדרישות שלי ואם אתם חושבים שמשהו ישתנה שם בגלל שאתם פסגת השליטים עלי האדמות ועד שלא פגשתי בכם לא ידעתי בדסמ מהו - אתם טועים. וזה סתם יכאב לכם באגו. חבל.
#6
ויש אחד. אחד יחיד ומיוחד. אני קוראת אותו. מהופנטת מהמילים שלו. ומכל האנשים שיש פה, את הנפש שלו אני לא מצליחה לקרוא. המפתיע הוא שמבין כל האנשים, הוא מעולם לא פנה אליי באופן אישי. (אני מניחה שהוא לא קורא אותי ולכן קל לי לומר שזה בסדר, יש לי את כל הסבלנות בעולם. בסוף עוד אראה ממך הודעה)
ודווקא איתו הייתי יוצאת מהמסך, שותה יין ומעשנת ג'וינט, מדברת איתו ומנסה להבין מה הסיפור שעומד מאחורי הבן אדם. לא סשנים, לא זיונים ולא שאר שטויות. איש שדרך העיניים הייתי יכולה לראות את הלב הפצוע שלו. והייתי מלטפת אותו ומחבקת אותו ונותנת לו לישון. כי אם יש משהו שאני בטוחה שהוא צריך, זה כמה שעות שינה טובות. הוא, וגם אני.
(ובסוף, מי היה מאמין, הצלחתי גם לכתוב)