מי שחי ומרוכז בעיקר בלילות יכול להרגיש את סימני הקיץ שעתיד ללכת מאתנו בקרוב.
שלוש לפנות בוקר ואני על המרפסת. צרצור הצרצרים הופך להיות חזק מתמיד כשהשקט עוטף את הכל (וגם את הקול). המחשב על הרגליים מחמם קצת את הבריזה הקרירה של אמצע הלילה. הכסאות בבית מורמים והרצפה רטובה אחרי ניקיון. זה היה ערב עמוס, מלא בחברים, המולה, אוכל טוב, יין מעולה ולב שנפתח ומתרחב עוד ועוד. בכל פעם קצת.
ויש את הדקות הראשונות האלה אחרי שכולם הולכים של שקט שלפעמים קצת מפחיד. 'הנה, הם הלכו, נשארת לבד', הראש שולח לי מחשבות על גבי מחשבות. 'אני לא לבד', אני עונה למחשבות המדהדהות, 'אני עם עצמי אחרי הרבה זמן שלא הייתי, אולי יותר מדיי'. הרגש לא מפעם, לא מתעתע, לא מבקש ובא בדרישות. אין רעב. אין כמיהה.
יש געגוע.
געגוע לקיץ שהיה למרות שעודנו איתנו.
געגוע לאיש שנתן לי להרגיש כמה רגעים של חופש.
געגוע לישיבה על הספה, כריכת רגליים סביב מותניים, הנחת ראש על שקע כתף ושמיעת הנשימות שלי והלמות הלב הפועם שלו.
אתה רואה? לבך פועם, נשימותיי עמוקות, אנחנו חיים!
לכל געגוע צורה אחרת. כל אחד שורט אותי בצורה שונה. אחדים באים עם מחט דקה, אחרים דוקרים בסכין.
כמה סוגי אהבות יש בעולם, כמה סוגי געגועים.
כמה חבל שאין מספיק מילים בשפה העברית שיוכלו לתאר זאת.
אם הייתי יכולה הייתי ממציאה מילים שידעו לתאר את כל סוגי האהבות, סוגי העצבונות, סוגי הכעסים וסוגי הגעגועים.
כמה מחשבות לו בלב האדם, אני חושבת ביני ובין עצמי, והכתיבה יודעת לקחת את כל המחשבות ולסדר אותם בשורה מסודרת. כמו חיילים.
* זה היה שבוע עמוס ונהדר.
#תזכורתלעצמי
