הוּא פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת
בְּלִי חֻלְצָה
(כְּדַרְכָּם שֶׁל זְאֵבִים)
אִחַרְתְּ, אָמַר, אֲבָל
הָעוֹר שֶׁלָּךְ נָעִים כָּל כָּךְ הַיּוֹם
אֵיךְ זֶה שֶׁלֹּא לָבַשְׁתְּ
אָדֹם לִפְנֵי, חֲבָל. חִבֵּק
לָחַשׁ רָזִית קְצָת.
לָמָּה אַתָּה לֹא
עָדִין יוֹתֵר? אַל תַּגִּיד שֶׁאֵינְךָ
זוֹכֵר לַיְלָה אַחֵר, לֹא מִזְּמַן
קִעְקַעְתָּ עָלַי סִימָן
שִׁינַּיִם, גֶּלֶד שֶׁנִּרְקָב
מֵאֲחוֹרֵי הַצְּלָעוֹת. וּבְאַחַד הַיָּמִים
נִקַּבְתָּ בִּי חָלָל, לְלֹא
מִלִּים, מִתַּחַת לֶעָקֵב
וּבַשָּׁעוֹת כְּשֶׁהִתְעַכַּבְתָּ לַעֲנוֹת
בָּרְוָחִים שֶׁבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת
הַשְּׂרִיטוֹת שֶׁלְּךָ.
אֲבָל הוּא רַק שָׁאַל
אֵיךְ זֶה שֶׁהַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ
לֹא מְלַטְּפוֹת אוֹתִי עֲדַיִן.
אָז לִטַּפְתִּי
וְנִרְדַּמְתִּי
נִצְמֶדֶת לְגוּפוֹ, מוֹתִירָה יָדַי עַל
גַּבּוֹ, מַאֲמִינָה
(אָז לָבַשְׁתִּי שִׂמְלָה אֲדֻמָּה וְנָסַעְתִּי אֶל הַזְּאֵב / רות אשור)