מלכודות של מילים

(קחו אוויר כי זה נורא אישי ונורא ארוך)

כמעט שנה אני כאן. עזבתי את המקום הזה בשנת 2006 בלי להניד עפעף, בלי לסובב את ראשי לאחור. הייתי בת 22 כשנכנסתי לכאן, רעבה, פורצת, מתנגדת, חצופה, כותבת. הכרתי אנשים, היו לי שולטים, הייתי בדאנג'ן ביפו, הייתי במסיבות, היתה לי קליקה והיו לי חברים. הייתי עם המאסטרים שנחשבו אז להכי שנויים במחלוקת. אני חושבת שאת שמו של אחד מהם אסור אפילו לומר פה עד היום, סוג של לורד וולדרמוט כזה שבסוף היום היה סתם עוד בן אדם שגר בדירה עם אמא שלו. והיתה לי פה חברה שהיתה הלב שלי ולא הייתי מספיק בשבילה והיום לבטח היא יושבת שם למעלה בגן עדן, מסתכלת עליי וצוחקת. היו חיים שלמים ועבורי הם היו חיים לא אמיתיים אז הלכתי. מחקתי והתנכרתי למיה הנשלטת. הסאבית. הכלבה. השפחה. 

לאורך השנים הללו ניהלתי סוג של ריקוד עם השדים הפנימיים שלי שהתעוררו אי שם מתוך קרקעית הבטן שלי ודרשו את טרפם. הייתי מלטפת אותם, מחבקת אותם, מבטיחה לעצמי שתיכף הם יחזרו לישון ושוב אחזור להיות 'נורמלית' ואוכל להמשיך להתנהל בשגרת חיי. איש מבין האנשים שסבבו את חיי לא ידעו על הפרק ההוא. גם לא האיש שחלקתי איתו חיים במשך אותם שנים. מעולם לא הלכתי מאחורי גבו כי אני מאמינה בחיים של אמת. 

לחיים האלה יש דרך מוזרה מאוד של התנהלות. ולפני שנה כמעט כשאותה מסגרת חיים שבניתי התנפצה והשברים שלה חתכו אותי, באתי באצבעות מדממות לכתוב. אתם מבינים? באתי לכתוב. באתי לפגוש את עצמי שהשארתי מאחור אי שם בשנת 2006 ולהבין האם אני עדיין כזאת. האם אני מסוגלת להתמכר ולהתמסר למישהו, האם המחשבה על השוט המצליף מרגיעה אותי, האם הקשירות שהייתי מכורה אליהן כל כך עדיין גורמות לי לרקוד בריחוף. באתי לכתוב כדי להירפא, באתי לחקור ולהבין בעיקר את עצמי. 

כחודש אחרי שהייתי פה נעלמתי שוב לחצי שנה מסיבותיי האישיות שלי והנה לפני כארבעה חודשים בערך חזרתי ומאז אני כאן. 

אני מודה שדווקא את הטקסט הזה, מבין רבים שכתבתי, קשה לי לכתוב. כי במקום מסוים אני נפרדת היום ממי שהייתי. מזה כמה שבועות אני מבינה שה'נשלטת' שהתנוסס ליד הכינוי שלי כבר לא כל כך מתאים לי. שחזרתי בוגרת יותר, חכמה יותר, עצורה הרבה יותר - אחרת. ושאם בגיל 22 היה לי קשה כל כך להתמסר למישהו, אז בגיל 35 זה יהיה בלתי אפשרי. 

אחת השאלות שהכי גרמו לי להרים גבה מצד שולטים היתה: "למה את מתחברת בשליטה?" זו שאלה שאני לא חושבת שאדע אי פעם לענות עליה. בכלל, אנשים פחות ופחות מצליחים להבין וכשאני עונה להם שעבורי בדסמ זה חופש הם מגרדים את הראש ונותנים בי מבט מוזר. 

אחרים אומרים לי: "די. די לשקר. את לא באמת לא רוצה להכיר, כולם מחפשים אהבה. כולם מחפשים משהו." 

אז אתם צודקים ולא צודקים. אתם לא צודקים כי באתי לפה לחפש את עצמי מחדש, את מי שמחקתי ואיבדתי לפני מי יודע כמה שנים. באתי לכאן כי האנונימיות מאפשרת לי לכתוב דברים שאני לא יכולה לפרסם במקומות אחרים. למה אני לא כותבת לעצמי ביומן? כי אני גרפומנית. כדי לכתוב אני צריכה קהל. אני צריכה לייקים. אני צריכה תגובות. זו מחלה ואני חולה בה וזה מצב קיים. 

אתם צודקים כי אני גם מחפשת. אני מחפשת מישהו שאיתו אוכל לחיות חיים ששווה לחיות אותם. חיים של אמת. זו נשמעת אמירה מצוצה מהתחת שהרי כולם רוצים לחיות חיים ששווה לחיות אותם, אז מה קורה וזה?

זה לא שאני לא נשלטת. הנטייה הסאבית שלי תמיד תהיה איתי. מיה הכלבה תמיד תהיה שם. אבל מיה הכלבה רוצה מישהו לפרוץ איתו גבולות, מישהו שיהיה חכם עד כאב ולרגע שנינו נוכל להסיר את הפוזה המסריחה, את שגרת היום יום, את הקריירה המשגשגת, את הבגרות, האחריות וההצלחה ופשוט לרקוד בתחתונים בסלון, לברוח לאמסטרדם רק כדי לראות הופעה, לדבר עד אמצע הלילה על מאיר אריאל ואיזה כותב נפלא הוא, לעשות קוק, להשתכר, להתפלש, להתחשמל, להסתכל לו בעיניים ולהבין שנפלתי על גאון ובכיף הייתי מלקקת את הרצפה בשבילו וכל סימן סגול שהוא ירצה לסמן בי יהיה מושלם יותר מקודמו, לשבת ביום שישי בבית קפה או לברוח לסוף שבוע בפריז. להתעורר בבוקר כשהראש שלו טמון בין הרגליים שלי, להעמיד אותו על ארבע ולהרגיש את התחת שלו פועם מבפנים כשהאצבעות שלי חופרות בו מבפנים. מישהו שיוציא אותי מהפוציות הנוראית שבי, מכל החסמים שהראש לא מרשה לי. מישהו שיגיד לי 'סוחתו, ממה יש לך להיות כל כך מובכת?' ואצליח להשתין בדלת פתוחה בלי בושה, מישהו שכשהוא ידביק אותי לקיר עם יד על הצוואר ארגיש שהעולם נעצר. 

ואני לא עילוי, אני לא גאון, אני לא כוסית להחריד, אני דיי פשוטה ורגילה, אבל הראש שלי...הראש שלי עובד אחרת. אני לא יוצאת דופן מאחרים אבל רוב האנשים שנתקלתי בהם פשוט לא מתאימים לי. ואולי הוא יבוא, ואולי לא. בשני המצבים הכל בסדר. בינתיים אני כאן להמשיך לכתוב.

אני רוצה לומר לעצמי בסוף הדרך שלי שאלו היו חיים שהיה שווה לחיות אותם.

ואני אומרת לכם, יש כל כך הרבה רגעים קטנים שבאמת (על אמת) שווה לחיות בשבילם.   

(וגם אתם קצת ריפאתם את הלב שלי. שתדעו.)