חמש עשרה דקות. לפני חמש עשרה שנים. נר שלישי של חנוכה. ספסל אחד בגינה. נערה אחת צעירה. איש אחד בחליפה. שתי ברכיים פקות. שתי עיניים חוקרות ומבקשות. שתי אוזניים כרויות. אינסוף מחשבות. בולעת רוק שמצטבר בחלל הפה. הדופק בעורק הצוואר פועם. קצוות של שיער מחפשות את כף היד הענקית שתלטף. חמש עשרה דקות. לפני חמש עשרה שנים בדיוק. נר שלישי של חנוכה. על ספסל אחד בגינה. חודש שלם של שיחות שהפכו למציאות. לדמות. לבשר ודם. לחליפה. לעניבה. לריח אפטר שייב משכר. לבלורית שיער מאפירה. לקמט בחריץ הפה. חמש עשרה דקות לפני חמש עשרה שנים. שנינו ממהרים. נר שלישי של חנוכה. שש עשרה שנים של הפרש גילאים. ושיחת טלפון ארבע עשרה שעות אחרי. "מה את אומרת?" שאלת אז. "אני רוצה" עניתי. "תוביל אותי פנימה." הוספתי. והסכמת. התרגשתי. פתחת לי עולם שעד לאותו רגע הייתי בטוחה שאני חיה בו לבד. אני והמחשבות האסורות שחיו בראשי. הצלת אותי ושמרת עליי. גוזל. שנים אחר כך תשלח לי ספר שירה של יונה וולך ובתוכו הקדשה: "מלכת העולם היית ולעולם תהיי." כך כתבת. וידעתי שאתה באמת מאמין בכך. באמת מאמין בי. ואיזה מחיר הייתי מוכנה לשלם בעבור אותן חמש עשרה הדקות לפני חמש עשרה שנים בנר שלישי של חנוכה על אותו ספסל, בנקודה שבה ברכיי פקו וליבי החסיר פעימה.
(והודעה אחת היום בוואטסאפ בכתב מובלט: מזל טוב. חמש עשרה שנה)
