ארבע וחצי לפנות בוקר ברחוב צדדי בתל אביב. כל הערב ניסיתי להוציא אותך מדעתך ואתה שמרת על אדישות שמתאימה לאנשים מבוגרים ובוגרים ממך בהרבה.
"אני לא עושה שום דבר בברים אבל אני זוכר הכל ונתחשבן בבית."
"פפפפ איזה בית? ברגע שאצא מהרכב, אני ואתה לא מכירים. אתה לא רמה. לא סטייל."
"אה, וואלה" אתה עונה.
ותוך מאית השנייה אני מוצמדת לאחד הקירות שם בין חנויות. אתה מרים לי את שתי הידיים למעלה ואוחז בהן בכף יד אחת, נצמד אליי, אני בוערת אליך. אני יודעת שזה מגיע וסטירה עפה היישר אליי. כל כך מדויקת. אני גונחת.
" כן. זה הקול שאני רוצה לשמוע ממך." אתה אומר ואני צוחקת. ועוד סטירה.
"שמע, שמע שניה, הרגל שלי, כלומר הברך נמצאת בזווית מדויקת. עוד סטירה אחת והברך הזאת פוגשת את הביצים שלך"
שנינו מביטים אחד בשני ונקרעים מצחוק. שיכורים. הולכים באלכסון. תל אביב. הכל מותר בך. איזה חופש.
ברכב בדרך חזרה אתה מניח ראש על ברכיי ואני מלטפת אותך. אתה עוצר ומנשק את היד המלטפת.
"אני חושב שאני מתאהב בך"
"זה הלבן מותק, אמרתי לך כבר שזה חרא של הרגל" אני עונה.
ומחייכת.
(2017, היית בת אלף של זונות. תודה שנתת לי לסיים אותה בטוב ותודה שאת סוף סוף הולכת)
