מלכודות של מילים

בסוף, בסוף בסוף - הכל אותו הדבר.

הסיפור הוא אותו סיפור, הדמויות קצת משתנות: זו גבוהה יותר, זו עם תלתלים וההיא חשבה שזה מגניב נורא לגלח רבע מראשה. 

והוא קצת גבוה, לזה יש ראש מגולח, לזה משקפיים ולהוא יצאו שיערות מהאף. הוא חתיך למות, מתארגן במשך 40 דקות מול המראה, וההוא עדיין הולך עם סוודרים וכפכפים כי מישהו קבע שעכשיו זו האופנה.

והסיפור הוא תמיד אותו הסיפור: 

גבר פוגש אישה, אישה פוגשת גבר. כולם שופכים מילים ותיאורים, ערגה, כמיהה וגעגוע, חשקים וכאבים כשבסוף? בסוף זה זין שנכנס לכוס. (איכס. איזו שפה מגעילה יש לי לפעמים) 

ואת ההתאהבות שאת חווה, 99% חוו לפניך. את מרגישה שלא, זה ממש לא הגיוני ולא נכון כי אצלך זה הכי גדול והכי יפה והכי מתפוצץ, אבל גם היא מרגישה כך בדיוק. 

ואת שברון הלב והאובדן 99% חוו לפניך או במקביל אליך או עתידות לחוות. למה? כי ככה זה.

אז הבור השחור שאת חושבת שאת נמצאת בו ואף אחד לא יוכל להבין את הכאב שלך? כולם מבינים. כולם גם היו שם. כי בסוף כולנו אותם שחקנים במשחק דיי משמים שקוראים לו חיים. 

אז אנחנו מנסים לגוון קצת, אנחנו נותנים טעם וצבע לפרקים שלנו במשחק. 

השחקנים הבעייתיים ביותר הם אנשי המילים. וכמה מילים נשפכות ומאדירות: פה היא מחכה לו על ארבע, וזו שלידה מחכה ליד הדלת עם התחת פעור לרווחה לצדדים, והאחרת שפסגת שאיפותיה היא ללקק את הנעל של אדונה, וזו רוצה להתפלש, וההיא רוצה להתחשמל, ואחרת רוצה להידרס, וזו רוצה להשתחרר. הסטירה מגיעה לפנים, לתחת לפעמים לירך או לכף הרגל. פה זו כף היד ושם זה גב היד, זו חיכתה לו מקופלת, השניה חיכתה לו מסתתרת. זו כיסתה עינייה, האחרת סגרה אוזנייה. ומילים ועוד ועוד ועוד ועוד וותיאורים ותחושות על גבי תחושות והכל

כדי

לצנוח

בסוף

בגופות מוטלים, מיוזעים ומתנשמים, להרגיש על פסגת העולם ולקום בבוקר מחדש למשחק. 

ושוב, לבבות מתרחבים ולבבות מתכווצים, לבבות מתאחים ולבבות נשברים. ולכולנו יש את אותו הלב ואף אחד לא יוצא דופן. 

יש בכך משהו משמח, בידיעה שכל אחד חווה את הכאב, את ההתאהבות - שאתה לא לבד. 

אותי, איכשהו, זה משמח פחות. 

#

כשהייתי צעירה יותר, הרבה יותר, הסתובבתי עם קולר. גם היה לי אדון. הייתי מסתובבת מלאת גאווה ומפיצה מבטי בוז לכל העולם. כי אני מיוחדת, אני נבחרתי. אי שם יש מישהו בעולם שבחר לקחת עליי אחריות, לשמור עליי, להעניש אותי כשצריך ולחנך אותי ולא מחובתו כמשפחה שלי. הייתי מסתובבת מנופחת מגאווה כאילו כל העולם לא מבין דבר ורק בפניי נחשפה ההארה. שנים אחר כך אבין שכולם מבינים ואני ממש לא היחידה.

במרחק של שנים לאחור אני מביטה בה, באותה האבודה ומחייכת אליה. מה רצית? שלמישהו יהיה אכפת? שמישהו יאהב ולא כי הוא מחויב? שמישהו יראה אותך? כן. ממש כמו כולם.

#

בסוף. גבר פוגש אישה. אישה פוגשת גבר. גוף מתחבר לגוף. צורך פוגש בצורך. לב פוגש לב ומתאהב. לב עוזב לב ונשבר לרסיסים. הלב מתאחה. החיים ממשיכים. כולם היו שם, כולם עוד יהיו. אל תתרגשו ואל תתמכרו לתיאורים של עצמכם, כי בסוף היום? זה זין שמחפש כוס. 

#

בחודש קר של ינואר בשנת 2003 קיבלתי את ספר השירים של יונה וולך במתנה. ליבי פעם בהתרגשות, בפנים חיכתה לי הקדשה: 

"מיה, מלכת העולם היית ולעולם תהיי." 

ובזה - בזה אני עדיין מאמינה.