1.
"אני לא מצליח להבין אותך" הוא פוצח במונולוג לקראת סיום הפגישה שלנו.
"את כותבת בעבודה שלך, את כותבת ומפרסמת לעצמך בבלוג ובאתרים אחרים, לאורך שנים מערכת היחסים הכי חשובה שלך היא עם המילים שלך אבל איכשהו תמיד כשאת מקבלת ממני משימת כתיבה שאמורה לעזור לך, שאמורה לקדם אותך, לעזור לך להבין דברים - את פשוט לא מבצעת."
אני מחייכת ושותקת.
כי לכי תסבירי לו שלמילים שלך יש חיים משלהם. שכשמישהו נותן לך מטלה שקשורה במילה הכתובה הן עושות לי דווקא ומסרבות לשתף פעולה. כאילו כל השדים הפנימיים צוחקים מבפנים ואומרים לעצמם: מי יגיד לנו מה לעשות, מי?!
"לפגישה הבאה אכתוב. אני מבטיחה" אני אומרת לו
ושנינו יודעים שאני מרמה.
(אבל את מי? זאת השאלה האמיתית)
2.
על דרך נמיר בצד ימין העצים צומחים באלכסון על גבעה. אני לא יודעת אם זה בכוונה או שכך קרה עם השנים אבל בגלל שהם צמחו בצורה אלכסונית רואים את כל השורשים שלהם על פני האדמה. לפעמים בא לי לשכב שם ליד השורשים החשופים ולחכות שהם יעשו מעשה לא טבעי במיוחד והשורשים יצאו עוד קצת החוצה ויעטפו אותי גם. ואשכב לי שם מתחת לעץ עטופה בשורשים ואישן.
3.
היו אלה ימים טובים. חשבון הנפש של תקופת טרום יום ההולדת התחלפו בחיוך, באהבה, הפתעות, אלכוהול, סמים והמון המון חברים. בכל שנה אני מופתעת מחדש מהעוצמה ומכמות האנשים שאוהבים אותי (אותי? למה אותי? מה כבר עשיתי?) ורגע אחרי שכל ימי החגיגות הסתיימו, קצת חיפשתי אותך, האיש שעדיין לא הכרתי, החכם, הגבוה, היפה, בעל המבט העמוק והשקט, והיית קורא לי מחדר השינה עם שתי מילים יחידות שהיו עושות לי לחייך ולכשכש בזנבי הדמיוני: "בואי הנה".
(והייתי מחייכת. ובאה.)
4.
אני עייפה. אולי הגיע הזמן אחרי ימים ארוכים כל כך, פשוט לשקוע בשינה.
(ולקום מחרתיים)
