פעם די כתב על הפליפ הזה שאני מקבלת ואיך העיניים שלי משחירות.
זה קורה לרוב כשקורה משהו לא לרוחי, משהו שלא תואם את מבנה התסריט שאני יצרתי לעצמי בראש.
(אם זה מעניין אתכם חפשו בפרופיל שלי תחת "מטומטמת")
הוא היה האיש היחיד שזיהה איך ברגע אני מתהפכת. הוא ידע לתת לזה שם.
הוא לא ידע (וגם לא אחרים) שהפליפ הזה נותן לי בעיטה בתחת של חיים. של חיות. לו הייתי מתהלכת על ארבע, יש סבירות שהיית חוטף בעיטה עם הרגל האחורית או שהייתי מתנפלת עליך עם שתיי רגליי הקדמיות.
ואתה בוחן את הגבולות שלי. מתוך שינת הנצח שגזרתי על עצמי, אתה מחלחל וזורם לי בדם. זה לא בדם, אתה משחק לי על חוטי החשמל במוח. ואתה נוגע בנקודות שהפליפ קורה. וכשזה קורה אני מייללת יפה כמו כלבה טובה שמבקשת. ברור לי שהתשובה תהיה "טוב" וכשהתשובה שאני מקבלת היא "לא", אני מרגישה איך הכל מתחיל לבעבע אי שם בקרקעית עמוק בתוכי.
אתה יודע שהשארת אותי בוערת והלכת.
אבל זאת אני יודעת:
גם ברגעים שתינעץ בתוך אחרת ותרגיש שאתה על גג העולם, דמותי תופיע בפניך ותציק לך בראש.
דמותי הזוחלת, המייבבת והמבקשת. הכועסת, הנוגסת, השורטת והצורחת.
כי אחרי הכל - אני זורמת לך עמוק בתוך הדם.
(שונאת אותך)
