אזהרת #פוסטסחי
1.
"אני מפחדת לישון לבד" סבתא שלי אומרת לי היום אחר הצהריים ודמעות עולות בה.
הזיכרון מתעתע בה, ההתדרדרות ניכרת לעין.
"אבל את הכי בוגרת פה וגידלת את כולנו, ואת הכי גדולה, אז איך הכי גדולה מפחדת להיות לבד?" אחותי שואלת אותה
"את יודעת שגם אני ישנה לבד?" אני מתערבת בשיחה. ואני רואה איך אמא שלי נהיית עצובה. לרגע אחד כולנו נטולי זיכרון שהנה, לפני רגע וחצי הייתי בפרק אחר לגמרי. בחיים אחרים לגמרי.
סבתא שלי מביטה בי בתמיהה.
"כן" אני אומרת לה, "יש לי בית משלי ואני גרה בו לבד וכיף לי בו מאוד"
"לבד?! לא יכול להיות."
2.
אנשים מחפשים בית כל החיים. למה? כי בית מסמל ביטחון.
תקנה בית ויהיה לך שקט וביטחון כלכלי.
תחזור הביתה לבית שלך והביטחון שלך ישוב אליך.
וגם אני תמיד חיפשתי בית.
אבל לא כמו כלבה לאימוץ שהיתה אסירת תודה.
כמו חתולת רחוב למודת קרבות ומכינה את עצמה לרגע שבו היא תצטרך את הציפורניים שלופות. ואת הבית שלי חיפשתי באנשים.
כשהמטפל שלי שאל אותי לראשונה מה ראיתי בו, באיש שהלך, עניתי: "הוא היה הבית שלי"
"אבל את מבינה שהבית שלך נמצא בך?" הוא אמר, ואני רק חשבתי שבא לי לקום, לתת לו בעיטה וללכת משם.
בסוף נשארתי.
3.
בשעה מסוימת של הלילה אני נכנסת לחדר השינה להדליק את מנורת הלילה. אני צועדת יחפה על המרצפות, נעה בין חדר לחדר ומחייכת.
זה שלי. זה הבית שלי. נכון, לא קניתי אותו אבל האישיות שלי, מי שאני ומה שאני קורץ אליי מכל פינה. שלי. בפעם הראשונה בחיים.
אני עדיין מנסה למצוא את הבית הזה שקיים בתוכי. לפעמים עדיין בא לי לברוח ממנו. לפעמים הוא בלתי נסבל אבל אני לומדת לקבל ולאהוב אותו.
אני יודעת שאף אחד לעולם לא יהווה "בית" עבורי. לא כי אני לא רוצה, כמו שזה פשוט לא נכון בתפיסה.
וחתול הרחוב המפונק שלי מפהק שם על הספה במבט של "יאללה, בואי למיטה"
ואני מחייכת.
בית.
אשכרה.
(רק תזכרי לא להפוך אותו למבצר שלא תרצי להכניס אליו אף אחד. לא. זה עוד לא הזמן)
