אל תספר לי איך היית רוצה שאבוא אליך, מתחננת, מבקשת, מייללת.
אל תספר לי סיפורים יפים על איך היית מביט בפניי הנבוכות בזמן שהייתי מתפשטת מולך, ואתה, מולי, על הכורסא, לבוש ומביט בי באותו המבט החודר שגורם לי להרגיש עירומה בעודי עם בגדיי.
אל תספר לי איך היית מזיין אותי או מה היית עושה לי. אני לא רוצה לדעת. בכלל.
רק תספר לי על הרגע ההוא בו מבלי ששמתי לב, הסטת את שיערי לצד, ראית את הדופק מפעם בעורקי השמאלי בקצב מהיר וקבוע, איך ליקקת את שפתיך ונעצת את שיניך בתוך צווארי.
תספר לי על ראשי שנשמט לאחור, על הרעד שעבר בגופי באותו הרגע, על כפות ידיי המאוגרפות על בסיס קבוע - איך ברגע אחד הן נפתחו. ותספר לי על פי שנפער ועל אותה אנחה בלתי נשלטת שנפלטה ממנו. תספר לי על אותו הרגע בו הפכתי לאיילה ואתה לזאב וידעתי שלא אשתחרר ממך והרפיתי.
לא כי לא יכולתי.
כי בחרתי להישאר.
(איש עכביש טווה סביבי קורים לאט ובשקט ואני עומדת ומחייכת. בתוך אגרופיי מספריים ממתינות. לרגע שאחליט. לתת לו אותם או לחתוך ולברוח? רק הזמן יגיד.)