לפני כמה ימים פנה אליי קולגה בפעם המיליון ודחק בי להכיר חבר שלו שהוא גבר איכותי, מרשים, בעל עבודה מסודרת (מה?) ובגדול אני "ממש חייבת". אחרי זמן רב שעניתי ב-"לא, תודה" החלטתי לזרום עם היקום, החיים או איך שלא תבחרו לראות את הדברים ולומר את שתי המילים שהוא חיכה להן: "טוב. בסדר. (נודניק)."
לא חלפו להן כמה שעות וקיבלתי הודעת וואטסאפ חביבה ממספר שאני לא מכירה.
התכתבות קצרה ונחמדה והמשכתי בעבודתי.
בערב מתוך סקרנות חיפשתי את הבחור ש"אני חייבת להכיר" בפייסבוק ובתוך התמונות גיליתי מספר רב של תמונות סלפי בקברי צדיקים.
זה הזכיר לי את התקופה בה הייתי דתייה, וההורים שלי היו היסטריים כי לא היתה לי זוגיות והייתי בגיל המופלג העמד על 21 (או 22, אני כבר לא ממש זוכרת).
אחרי אינסוף הפצרות מצידם הסכמתי לנסוע עם חבריהם לבית הכנסת לטיול לצפון הארץ לקברי צדיקים. גם אופיי הציני, הנרגן והביקורתי לא הצליחו למנוע משלל אורחי הטיול לדחוף לי תפילות, ברכות, תליית סרטים, ביצוע שבעה סיבובים, קפיצה על רגל אחת ואלוהים יודע מה עוד. וכולם היו מאושרים שהרי זה דבר ידוע שכל מי שמבקר, מתפלל, מסתובב וקופץ על רגל אחת יעמוד בדיוק בעוד 365 ימים תחת חופה וקידושין.
180 ימים אחר כך, בשיחת צ'אט באתר עם שם של פרי הדר, גיליתי שיש עולם כזה שנקרא בדסמ.
365 ימים מאותם הטיולים, הסיבובים והתפילות והייתי על הרצפה, כשראשי היה מונח על נעלו ושלווה היתה נסוכה בכל איבריי.
אני לא יודעת איזו תפילה עשיתי שם כנראה שגרמה לי להגיע לשם, אבל אני ממש מקווה שאותו עלם החמודות המרבה לעשות סלפיס בנוף מצבות, מחזיק את אותן התפילות שהיו לי אז.
(ומה אני הולכת לעשות עם הדייט הזה, לעזאזל?!)
#כלבה
