אלוהים, הריח הזה. איך שאני נכנס אליך הביתה אני מתחיל להריח אותו.
בואי רגע, בואי רגע, נו בחייך, למה תמיד את יושבת מתחת לשולחן? בואי, אני מריח את הייחום שלך עד כאן. קדימה, תראי לי איזה יופי את יודעת לקבל אותי עם כל התנוחות שאת מתאמנת עליהם ביוגה שלך.
בואי.
יופי טובה. תעמדי רגע מולי. ששששש. שקט. אני לא רוצה לשמוע אף מילה.
תני לי רגע לראות מה קורה פה.
אלוהים, מה קורה עם הרטיבות הזאת? איך פרצוף קשוח כמוך כל כך בוער בבפנים שלו? את נוטפת לי האצבעות.
תראי איזו מיוחמת את, זה הריח שאני מריח פה כל הזמן.
תפתחי את הפה, תטעמי. תראי מה קורה פה.
רגע רגע, אל תברחי כי אמרתי לך לא לזוז. הוראה מאוד פשוטה יחסית לסתומה.
רק תסבירי לי, אם את כזאת כלבה מיוחמת, למה את לא יכולה לקבל אותי כמו שצריך כשאני מגיע? למה זה קשה כל כך?
*
כי ההתרגשות והפחד מרטיבים אותי.
כי צליל הצעדים שלך, הקול שלך והנוכחות שלך מערפלים אותי.
כי מביך אותי שתראה איך הגוף שלי מתעורר לחיים ואני נעשית שלולית של ייחום שמעדיפה פשוט להסתתר מתחת לשולחן ולהיעלם.
כי כשאתה מביט בי בזלזול אני רוצה להיעלם לתוכי.
כל כך הרבה מילים רציתי לומר.
אבל שתקתי ונשמתי עמוק ובזמן שהאצבעות שלך פלשו לתוכי. הכל געש.
ידעתי שאתה מרגיש אותי מתכווצת.
ראית את העיניים מתגלגלות.
השתעשעת בהבנה שלא אחזיק מעמד כך זמן רב.
וגמרתי.
בלי לשאול.
(עוד לא הומצא הבושם שיסווה ריח של ייחום. מזל שמעטים האנשים שיש להם חוש זיהוי לזה)