ולאט לאט אני מוצאת בי את האומץ שתמיד חיפשתי כדי שאוכל לחיות בשלום מוחלט.
"תראה, יש לי נטייה מינית" אמרתי לו.
"אני לא מבין, את לסבית?"
"לא", אני עונה, "היום יש הרבה נטיות מיניות והנטייה שלי היא בדסמית" אני עונה ומחייכת.
"מה זה אומר?" הוא שואל בהרמת גבה.
"זה אומר שיש דברים שמייצרים אצלי גירוי הרבה יותר עמוק ומחבר, קצת קשה לי להסביר את זה, אבל לאט לאט אמצא את הדרך"
"אבל אני לא יכול לעשות לך דברים כאלה, אני מכבד אותך"
"נכון, ובדיוק בגלל זה אתה תדע לשמור עליי ולהבין שיהיה לנו את המרחב הפרטי שלנו שבו נוכל להיות מי שאנחנו רוצים ושם תתן לדמיון שלך לעוף. אל תדאג, אני טובה בלגרד את הקצוות של המוח עד שייצא ממך הטירוף שכולם כל כך מקפידים להחביא בשקט".
לפני שנתיים וחצי חזרתי לכאן לכתוב וכדי לעשות שלום עם עצמי.
הכתיבה היתה לי מאז ומעולם לריפוי, היא הכוח שלי, היא האהבה שלי. אני ומילים זו מערכת יחסים שהחלה בימי ילדותי ועד היום לא הסתיימה. התאהבתי כאן באנשים בגלל המילים שלהם (באחד מהם אפילו התאהבתי פעמיים!). רק אנשי מילה יבינו את האהבה הזאת.
וידעתי מאז ומעולם שכאן לא אמצא את מבוקשי וחייתי עם זה בשלום מוחלט.
כי ידעתי שלפעמים אנשים הם כמו קרפדות. קרפדה חיה בתוך השלולית שלה וזה מה שהיא יודעת, ואתה רוצה לומר לה - יש עוד. יש נחלים, נהרות, אגמים, אוקיינוסים.. יש עוד.
ותמיד הרגשתי שיש עוד. שאדם לא צריך להגדיר את עצמו בתבנית כדי לדעת שהוא כזה. אנחנו במסגרת שלנו ולמען הביטחון שלנו נתנו שמות לכל דבר: זו שולטת וזה נשלט וזו סאבית ו.. ו...ו... וזה בסדר גמור.
אבל יש עוד.
כל חיי הסתרתי את זה. הרגשתי לא בסדר, לא נכון, חולה, לא טוב. הרגשתי מקולקלת, פגומה, פגועה, דפוקה, שרוטה ופצועה.
ואז הבנתי שאין לי ברירה, שאם אני רוצה לחיות חיים שיהיו נטולי שקרים והסתרות, אני חייבת להתחבר לנטייה המינית שלי ותכלס - היא הכי מגניבה שיש.
(כי בואו, רק דבילים לא היו נהנים מחיים כל כך סוערים. בדמיון. בחיים האמיתיים אני סחית בלטה)
אבל מדמיינת כזה:
