מהבוקר אני מסתובבת עם התקף קנאה קשה שגורם לי לכאבי בטן בלתי נסבלים שבכל כמה דקות בממוצע משתקים ומקפלים אותי על הכסא.
קמתי אכולת קנאה בכל מי שהיא לא אני.
עוברת על מילים של אנשים, קוראת עוד ועוד בזמן שמפלצת הקנאה מתפוצצת בכל כמה רגעים בקרקעית הבטן שלי.
וכמה כיף לה שהיא זוחלת כך עבורו, פוערת את התחת רחב כאילו מבוכה היא תחושה שנעלמה מן העולם, בעוד רעידות של כאב שולחות לה זרמים בכל הגוף.
כמה נעים בטח להיות היא, בולעת זרע ומבקשת עוד כשהרעיון של זרע מטפטף לי בגרון או בחלל הפה גורם לי לבחילה.
כמה כיף לה, שהיא מסוגלת לינוק את הזין שאך לפני רגע נשלף מחור ישבנה בלי שירוצו לה אלף מחשבות על זיהומים ומחלות ועל כמה שזה מלא חיידקים ולא בריא.
הקנאה בוערת בי.
על כל אחת שגומרת ברעש, שמזדיינת בלי לחשוב, שנוטפת זיעה מיצי כוס וזרע, שהאיפור מרוח ולא אכפת לה, שהפגמים בגוף הופכים למשניים.
אני מקנאה בכל מי שהיא לא אני.
בכל מי שהראש מאפשר לה בזמן שאני שומרת על עצמי, על נפשי ועל גופי.
הנפש בינכה עייפה ושבורה.
והגוף הזה ימצה את תפקידו ויתכלה.
ואיפה את?
ולמה שוב הראש כל כך מגביל אותך?
ומה יהיה על הקנאה הזאת?
מה יהיה?