מתחת למסיכות, לחומות ההגנה שהקפדתי להתעטף בתוכן, לשקרים שאני מספרת לעצמי ולסביבה, כשאני מעיזה להביט אל תוך החור השחור בתוכי, אותו חור שכולנו חוששים מלצלול לתוכו ולגלות דברים שאנחנו לא רוצים להתמודד איתם, יותר מהכל, אני מגלה שהדבר שאני הכי מתגעגעת אליו זה להיות שייכת.
לדעת שמישהו בא וכבש כל חלקה בתוכי.
שכשהוא שולח הודעה הוא יודע שבדיוק באותו הרגע בו פתחתי את הטלפון וראיתי את שמו, ניצוצות של חשמל הוצתו וזרמו מקצות אצבעות רגליי ועד לשורשי שיערות ראשי. הוא ראה את האישונים מתרחבים, את בליעת הרוק והוא בכלל לא היה שם לידי. הוא פשוט יודע אותי.
הייתי רוצה להיאבק בו כמו בתוך זירת איגרוף כשההפסד שלי ידוע מראש ובכל זאת בשאריות עלובות של כוחות להמשיך עד שיכניע אותי.
הייתי רוצה להתרסק בהכנעה בין ידיו.
והוא רק ילחש בשקט באוזני: די. תנוחי. את יכולה עכשיו להפסיק להילחם. אין לך במה. עכשיו את שלי.
יותר מהכל, אני מתגעגעת לתחושה הזאת - להיות שייכת.
והכל יהיה שלך:
הדמעות היורדות בלי שליטה, החבורות הסגולות והברכיים השרוטות, הפה הזה שלא יודע לשתוק והצוואר שאתה יכול לתפוס בכף ידך.
וכשתהיה בתוכי וארעד בלי שליטה ולא אזכור את סדר פעולות הנשימה, תלחש באוזני:
תגמרי עכשיו. תגמרי בשבילי כי כל זה שלי. כי את שלי ושייכת לי. ואת כלבה יפה וגאה ולוחמת.
ואת
שייכת
לי.
