לפני 4 שנים. 12 בינואר 2020 בשעה 16:48
וזו תקופה שכזאת
שאין בה כוח לכלום.
ב-2 בלילה במרפסת עם סיגריה, אני מתמסרת ומתמכרת לשקט של הלילה.
ובבוקר מקללת את עצמי, העולם והנודניק בטלפון שמנסים לתלוש אותי מהמיטה.
וכל שיחה מעייפת.
כאילו לכל אחד הוקצה תפקיד מיוחד משלו והוא להוציא לי את כל האוויר
גם אם הם לא התכוונו לכך בכלל.
החתול מוצא בכך הנאה מיוחדת ומרשה לעצמו להתפנק, להתרפק ולהתגרגר עליי,
מוצא לעצמו תנוחות מוזרות להתקפל מתחת ליד האוחזת בשלט.
ומסדרה לסדרה כשצליל הפתיח של נטפליקס זה הצליל היחיד שמעורר בי משהו
אני מרשה לעצמי לשקוע,
סולחת לעצמי שלא מצליחה לכתוב
ומקווה שכמו תמיד, זו רק תקופה,
סוג של תקופה שכזאת.
