ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פיניקס 25 אחוז

גם לי מגיע


מופרע עם אישיות

אני חרא אנושי כמו כולכם
רק מודע הרבה יותר


הפוך את הבלוג לבלוג הבית שלך!

116

לפני 18 שנים. 18 באוגוסט 2006 בשעה 13:25

עיניים כחולות. לעתים ירוקות. לעתים חומות. לעתים שתיהן.

ניגון מקלדת רך. מצטלצל.

נ
י
ה
ל
י
ז
ם

קל

ציני

מפרק

מקוריות לשם מקוריות

הייתי אוסף כל כך הרבה אני רוצה ומחליף אותם בחנות הכי נאצלת.
אבל סגרו אותה בארץ.
אני גדלתי באי הבריטי. ולא באיזה מושב. ישראלי. לא שיש משהו רע בזה.

רק רציתי להרוס משהו יפה. אניהו צידו המצטט מסרטים מאצ'ואיסטים מאגניבים לחנונים ובחורות שיודעות מזה אופסייד של ג'ק.

זה בסדר, אתם לא אמורים להבין.
בשביל מה בכלל הגעתם עד לכאן?

קוד דה-ג'ינג'י
יש לי צ'י חלש.
מופרע קלות. הרבה אישיותים. הקסמה איהית. בלתי מכעיס באמת. כמעט.
לא בא לי יותר.

115

לפני 18 שנים. 7 באוגוסט 2006 בשעה 14:05

אני נפתח ונסגר
בזיכרון של דג ממוצע
התקדמות לאותו דפוס קבוע
את כועסת
יפה שאת כועסת
בניגוד לתנאי הפתיחה האובייקטיביים ומה שתמיד שומעים עליו ומופיע גם עכשיו בטלויזיה
הצלחתי לסחוט ממך רגש ונכונות להתחייבות
עוד לפני שהתחייבתי למשהו

רגעי תובנה מתרוממים רבים מספור כמעט ואינם מנוצלים
מושתקים
המנטור יודע הכל שיודע כל כך טוב מה טוב לאחרים
כפות, מגוגאג ומכוסה עיניים
ביודעין
הפאזל הזה ענקי מדי לתפיסה והשגה בידי התודעה
מי נותן לדג להרכיב פאזל?!

פלא שהכמיהה לישועה חיצונית?!

יש רסיסים זהובים של תקווה אך הם מפוזרים THIN מדי על רצף הזמן
רחוקים שנות אור ממרווחים של שמונה שניות
וגם הם
לא מלאים
לא מלאים בתחושה באמת מנצחת ויכולה
יכולה לקטנות היום יום
ובגלל זה הפסקתי להיות פילוסוף והפכתי מציאותן
הפירמידה נשארת פירמידה

לפני 18 שנים. 7 באוגוסט 2006 בשעה 4:31

צאי מהבית
עשני ג'ויינטים
הסירי מעלייך עול הדיכוי
היית צריכה לעשות את זה לפני שנים
כמה ייחלתי לזה
לפרידה
בסוף החלום זרקתי אגרטלים

למה התעוררתי מגורה?

כמו עקרת הבית משושנת קהיר הסגולה

אני עד לעוצמות שבי, לריגוש, לשחרור
ואז שוב מתעורר לבנאליות, לבדיחות הקטנות עם אנשים, להתפשרות, לדפוסים

114

לפני 18 שנים. 7 באוגוסט 2006 בשעה 4:29

ללא הכבלים שלנו מה אנחנו?

113

לפני 18 שנים. 6 באוגוסט 2006 בשעה 18:50

אנחנו חסרי רחמים לאלה שמרחמות עלינו

112

לפני 18 שנים. 5 באוגוסט 2006 בשעה 20:23

I'M A SOUL SCAVANGER

לא רוצה את מה שאני רוצה באמת
ורוצה את הנשלט

צועד צעד אחד בטוח ובורח
נעלם
מודה על כך שיש בי עוד דקירות מצפון
שהולכות ונחלשות
אני כבר לא מבין אותן
אין להן מקום בהגיון התודעתי שלי
הן כמו שאריות של הרגלים קודמים

אני אנאקין
שאכזבות החיים רוקמות סביב פניו מסיכה שחורה
אט אט

אכזבות?
כבר לא אכזבות
נתיב די ידוע מראש בו החרמנות והאגו הרגעיים גורמים להדחקה מרצון
זאת אפילו לא ממש התנצלות
זה תיעוד

לרגע עולה לי תמונה מנטאלית שלך עוזרת למצוא בי מחדש את הצדיקים האבודים
הלכתי