לפני 17 שנים. 5 באפריל 2007 בשעה 18:05
זה היה אך מקרה שבמהלכו עלעלתי בין דפיו של הזמן הורוד?
עכשיו אני מבין מדוע אתן נבחרתן לשאת בנטל הלידה.
וזה לא פייר, אתן מגיעות הרבה יותר מוכנות לחווית הסאביות.
פיניקס 25 אחוז
גם לי מגיעמופרע עם אישיות
אני חרא אנושי כמו כולכם
רק מודע הרבה יותר
הפוך את הבלוג לבלוג הבית שלך!
לפני 17 שנים. 5 באפריל 2007 בשעה 0:19
תודה תודה תודה
תודה על סדר פסח נטול חיכיון מורט עצבים לאוכל רצוף במילים לא מובנות בארמית. ועל זה שהיה אפשר לעשות הפסקות באוכל ולהתפנן בסלון.
תודה על זה שהכרת לי קצת מחדש את אחותי.
תודה על המילים והתחושה הבוגרת, היודעת והמגוננת שכל כך נזקקתי לה היום.
תודה על זה שאת מבינה שאני כן רוצה לשנות דברים. ונותנת לי צ'אנס לעשות את זה.
תודה שוב על הנתינה האינסופית.
תודה על זה שאת מתמוגגת מכל כך הרבה דברים שאת טוענת שטמונים בי. 😄
אפחד\חת לא יתפוס את המקום שלך לעולם.
תודה
לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 22:02
זאת לא בדיחת אחד באפריל מטופשת.
אין כמו תאריך עגול כדי להתחיל משהו משמעותי.
1.4.07 93 קילו על 182 ס"מ(זה מה שנמדד אצל הדיאטנית- כנראה שגם גבהתי מנחת אצל חנני).
כולסטרול: 300
HDL: 35
גלוקוז: 107
LDL: 300
(בעיה תורשתית)
יעדים:
-------
משקל: כרגע ההתמקדות היא בכולסטרול ובגלוקוז
כולסטרול: 200
גלוקוז: 100 ומטה
HDL: 40
LDL: 70-100
אויבים מרכזיים: שומנים ופחמימות
דרך פעולה עיקרית: המנעות מוחלטת ממגע למעט סיטואציות מיוחדות שתוגדרנה מראש
עלה והצלח
לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 21:44
שיחתה נפש
שיחתה אינה שיחת רעים מקדם
לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 20:46
זה קשה- כמה שמרגישים יותר טוב אפשרויות וכל הדברים שדחית כל כך הרבה זמן, מושכים בדשי חולצתך.
כל הדלתות האלה שנפתחות.
לחץ
ולפרפקציוניסט כפייתי כמוני שכנראה סובל מהפרעת קשב זה בכלל קשה.
לפעמים זה מתיש לגמרי. עד לכך שאין חשק לעשות כלום. אפילו דברים יותר קלילים ומהנים. ושינה היא הפיתרון היחיד על מנת להטען וקצת לברוח. מעצמי. ואוכל הוא הפיצוי היחיד שאני מכיר. בניגוד לבני אדם עליו תמיד אפשר לסמוך והוא תמיד יהיה זמין.
אבל לא הייתי מחליף את המקום הזה שהגעתי עליו עכשיו בשומדבר אחר.
המטרות הבאות הן להתמיד ולא ליפול בצורה דראסטית. לדעת לעצור את זה בזמן ולתת לעצמי את מרווחי הנשימה שאני זקוק להם.
כמו שאמהות של טייסים אומרות לבנים שלהן: תטוס לאט ונמוך.
וללמוד לפתוח את השסתום. את הברז. להרגיש סוףסוף רגשות חיוביים עוצמתיים שיהיו לפחות כמו השליליים שליוו אותי כל ימי חיי.
גם לי מגיע
ולא הייתי מתנגד לאהוב
לפני 17 שנים. 31 במרץ 2007 בשעה 16:02
שולה-פיצולה!
לפני 17 שנים. 29 במרץ 2007 בשעה 23:36
הייתי הילד הכי תמים בכיתה
הכי תמים בשיעור
והכי תמים בהפסקה
וגם הכי קטן
לפני 17 שנים. 29 במרץ 2007 בשעה 23:21
(עלום ממתישהו מהפנקס)
לפני 17 שנים. 29 במרץ 2007 בשעה 17:33
מקום שהטיס אותי למעלה, למה שהוא כנראה נקודת המאסה הקריטית שחיכיתי לה כל חיי.
עוד יום אחרון וראשון בשארית חיי.
לפני 17 שנים. 26 במרץ 2007 בשעה 14:14