הכל קורה כל כך מהר.
זו הייתה אני, ידידה וטרנס על שקשוקה טבעונית בתל אביב.
אני לא הטיפוס, באמת. מדברות איתי על זהות שכל אחת מגדירה לעצמה ואפטריארכיה והורמונים בחלב ואני כולה מישהי מדרום תל אביב. לא ערסית האמת, חנונית פילוסופיה והכל, אבל גם לא חלק מהסצנה.
מאוגדות תחת מאפיין אחד: עירפול מגדרי.
לחשוב שרק אתמול הייתי בת 17 ומילאתי שקיות ניילון במים כדי לשים בחזיה. אבל זה נשאר מנת חלקי בלבד, אף אחת לא נכנסה לעולמי. ואז השיחרור מהצבא, הארכת שיער כי זה מה שעושים בשחרור ו... פתיחת חשבון דיסקרטי באתרי היכרויות. אז דברים רצו והכרתי מישהי ופתאום אני בשיחה עם שתיהן ושואלות אותי מה עם להצטרף לאיגי. מה אני בסך הכל? אני לא חלק מזה. רק מישהו שלא מרגיש בנח עם מי שהוא.
אני לא משתפכת על אפטריארכיה, לא סובלת לימודי מגדר, סופר כבדה ושמרנית, לפעמים ימנית, לפעמים סתם ריאל פוליטיק, אז למה הזהות שלי הפכה להיות כזאת סטריוטיפ רק כי אני אוהבת לשים חצאית?
אז אני גם מנסה להצטדק 'נשבעת שאני לא רוצה להיות גבר, אבל יש לי מחשבות גבריות' או 'אבל אני מתאמנת' ומה זה עושה ממני?
אבל אני יודעת. בשם הגורל אני יודעת שמשהו השתנה. שזהו, אני יודעת מה אני מבחינה מינית, מגדרית. כשהתנשקנו אני והיא והסתובבתי בטבעיות כך שאתחכך עם הישבן בירכיים שלה והיא אמנם נגעה לי בזין אבל חיפשתי תמיכה ופתאום מוצאת את עצמי יורדת לדוגי עם ישבן מורם מחכה לה וזה הרגיש נכון ונפלא.
ואני יודעת שיש פה גברים שפתאום עומד להם אז אני הולכת לומר את זה חד משמעית - כזה לא חוויתי מעולם ולא אחווה מעולם עם גבר. אבל איתה? הרגשתי בנח עם הנשיות.
וזה לא חייב להיות נחרץ תמיד. לא מול הפנים. לפעמים נשי זה חולצה של לד זפלין וג'ינס עם השיער מסורק הצידה והרגל מרחפת מעל הקרקע. לא תמיד נחרץ, מאופר, מתוקתק. נשיות זה לעשות אומנויות לחימה ולומר 'לחימה זה לאהוב את האדם השני כל כך שהוא לא ירצה לפגוע בך'. נשיות זה לא סטריוטיפ או סטיגמה. וגם טרנסיות. זה לא איגי, שמאל, תל אביב. וגם האחרונים בסדר. כי זה גם לא לא זה. זה פשוט להרגיש אחרת. לא בנוחיות עם הריבועים, לאהוב את העיגולים.
אבל זה לא מעסיק אותי כמו המחשבה - זה הכל קורה כל כך פאקינג מהר בחודש האחרון.