המין האחר

אחורה בזמן, הכפתור הציע כשדיפדפתי ברשומות עבר.

ולו זו רק הייתה אפשרות. מביטה במראה, שקי עיניים חרוצים, שער לא מגולח, בגדים לא תואמים והם מהדהדים.

'את לא מוגדרת בידי כל זה'

הקול בראש משקר, בהודעות, ברחובות הקמפוס. וכיצד אני כן מוגדרת? כעוד סטודנטית בחולצה מכופתרת, מספר בטבלה, עוד דעה בעוד חיבור לבדיקה?

הם כולם גאים, שמחים, טובי לב ואני לא יכולה שלא לשאול למה אני לא מצליחה? וזה לא כל מה שרציתי? ככה לא נראה גן העדן שלי, המנוחה הסופית?

ואני לא יכולה שלא ללחוש לעצמי את האמת הריקה. אני כן מוגדרת כך. הכאב הסבל, הדיכאון, הבדידות. אני הכתם השחור. וזה עושה לי טוב להיות הכתם השחור. זה מנחם, זה מרגיע, זה טבעי וחסר מאמץ וטוב ומנחם ואתם צריכים אותי. כן אתם צריכים אותי. כי אחרת אין לכם ממה לברוח, ואין מי שישמור עליכם, כשאתם יוצאים ללמוד על פלטון ואריסטוטל בשולחנות לבנים שמנקים הצוענים. ואני לא רוצה להיות אתם. אני לא רוצה לשמוח, להרגיש טוב, 'לטפל בעצמי' כאילו אני הבעיה. אני לא רוצה להקים בית ומשפחה ולהביא ילדים. לא לעשות כסף, לא לפרוץ דרך, לא לשבת מול שולחן ולתהות. אני הדם והסבל והצירים והכאב. אני התשוקה האדומה.

ולו רק זו הייתה האפשרות. החיים ממשיכים הלאה ו... וצריך לקבור את העבר. צריך לשכוח ולבנות מעל התל. הצל שמעקב אותי, אני, זה רק הרוח.

ואי אפשר לבנות בלי יסודות עם אחראיות ובסיס. הרי יש לי פוטנציאל, זה לא מה שאתם אומרים? אבל מה דוחף אותו אם לא התשוקה? ומהי התשוקה אם לא זה? ואיך אפשר להשקיט אותה כשהיא צועקת נגד כל מה שזה.

אבל זו רק רוח נעורים שצריך לדכא. לשפר, לעצב, למדל.

מה אני אמאביליס? הזיכרונות חוזרים לאותם ימי מסיבות בהם התרגשתי וחקרתי, העולם היה פתוח בפני על בשרו ולא פחדתי.

מותר היה לי לעשות הכל אז. לא היה לי מה לאבד.

למה אי אפשר לאחוז בשתי החרבות? אפשר... עם סבלנות. אולי.

אבל אתן הדמויות שמתרוצצות בכלוב, הן אלו שאני חוזרת אליהן עם המחשבות. ומה יכול היה להיות והלך.

נשאלת השאלה מה אני בכלל עושה בישראל כשאבי גר בבולגריה ואני מתחילה ללמוד בבריטניה.

לא היה לי רע לאחר הצבא. עברתי לבולגריה והתחלתי לתכנת ופתחתי חברה ועשיתי כסף טוב וישבתי מול אבא שלי ונכנסתי להיפר ונטילציה 'אני לא מאמין שאני עושה את זה'

'אבל זו בחירה שלך' הוא אמר לי, והוא לא אהב אותה

'כן, אבל אני מוכרח עכשיו. אחרת לא יהיה זמן'

שנה. שנת אימונים. רק אימונים. כל הזמן אימונים. וכך היה שנה.

טוב, שנה וחצי.

'צפיתי בבחינת חגורה שלך' המאמן אמר בשובי 'היא הייתה הכי טובה'

רציתי שיבחן אותי בסוף השנה. כך היה הסיכום. לא רציתי לדבר על כך מעבר לאותה תחילת שנה. מעין כבוד לשיטה ולמורה.

אבל הזמן עבר והוא כאילו לא דיבר על זה, המיקוד דהה.

השתפרתי, צמחתי, נהייתי טובה יותר, אבל לא דיברנו על הבחינה.

ושאלתי ונאמר שתהיה ולא היה תאריך.

ובסוף הצבתי דד ליין שממנו כבר לא אוכל להיות בארץ. אוגוסט. ולא היה מבחן באופק. אבל אני התכוננתי. כל יום.

לא חזרתי רק בגלל זה. אמא שלי גרה רק עם אחי הקטן והיא פגעה בו. היא זרקה אותי מהבית ועברתי לבולגריה בלית ברירה, אבל שבתי והתעמתתי איתה. העברתי את אחי משם ופיקחנו עליה כדי שלא תתאבד. לא רק בשבילה, גם בשבילו. שלא יחוש אשם בהתאבדות שלה.

אחרי ימים של שיכרות מאד מאד כבדה היא סוף סוף הייתה מוכנה להתאשפז במוסד גמילה. זה לא עזר כפי שאתן יודעות.

אבל המורה לא ידע עם מה התמודדתי בבית. זה לא היה עניינו אחרי הכל. האחראיות. הטיפולים התכופים במקביל ללוז עבודה סדיר מחייב כדי לעמוד בכספים של האימונים, הלימודים העתידיים.

שימו אותי בזירה עם דב גריזלי ואני לא אפחד. גם כשיפרק את עצמותי אני אצחק.

אבל שימו אותי בסיטואציה שעלי לספר על כך למורה שלי, למה נעלמתי בבת אחת כאילו כלום, והשתתקתי.

הפחד. ממה? לא הבושה. אבל... אני לא רוצה לפגוע בו? אני לא רוצה לכפות עצמי על אנשים. זו הנקודה. מי אני שאדאיג אנשים עבורי? כלום ושום דבר. הוא דאג. שלחו הודעות אנשים מספר שהמורים שלי פנו אליהם. הם דאגו לי. אני מופתעת. זה חדר אותי. אבל... קשה לי עם זה.

הייתי צריכה לומר לו ברצינות - אם אחזור לארץ, זה לעוני מחפיר. אני חייבת לדעת מתי תהיה הבחינה, שאוכל להכין עצמי לכך.

נדבר על זה מחר. הפחד.

אבל למה פחד?

גם אם זה לא יקרה, סללתי מסלול אחר. ביוון יש מורה מעניין לראות, ויש פה מורים שאני רוצה ללמוד אצלם גם. אלו עשויים להיות חודשים מצוינים.

הבדסמ. זו ההחמצה.

את המעבר התחלתי בינואר. לא פניתי למרכז הגאה, הרגשתי משיכה לקהילה אחרת, הבדסמית. ואני מוצאת את עצמי. בפעם הראשונה נעים לי במסיבות. אני אוהבת את האנשות. אני נושמת את העולם הזה בעונג. סקס טוב לי בפעם הראשונה.

וזה לאבד את כל זה בחטף. לא לאבד. להתעכב. כואב באותה מידה. אבל אני מניחה שייתכן ואין ברירה.

טרנסיות אולי זו תופעה חדשה כי בעבר לא יכולנו להרשות לעצמנו לשנות מגדר. אילוצים חיצוניים. פרגמטיקה מצערת.

יבוא היום שלי בתקווה.

אמא שלי לא פצתה הגה. לא שלחה הודעה לא לי ולא לאחותי. ציפיתי שתנסה לעורר פרובוקציות. אני תוהה מה קורה איתה.
היא אדם השני שויתרנו עליו בשנה האחרונה. הראשון זאת סבתא שלנו (שעכשיו עם דודה שלנו). הניתוק חד באותה הצורה. משונה... משונה מאד... אנחנו משפחה, ואחת מגובשת וחזקה עדין. מטען מת? לא. זה לא כי הן עיקבו אותנו. זה כי הן פגעו בנו. בכל המשפחה.

אבל, הגרעין שנשאר חזק ואוהב. יאהב לנצח.

נראה מהתגובה של המורה שלי שהוא לא חובב את הרעיון. אחד מהם לא אוהב שאלמד אפילו.
זה מכעיס אותי לא יכ אני חושבת שאני מוכנה, אני לא יודעת. אלא כי הייתה לו שנה להכין אותי. שנה שהציעו לי הזדמנויות אחרות להיבחן בשיטות אחרות לשחורה וויתרתי כי רציתי להתמקד בשיטה המרכזית שלי.למדתי השנה המון. קפצתי מדרגה מבחינה טכנית. במידה מה השגתי מה שרציתי מבעוד מועד מהשנה בארץ. מיציתי את עצמי מקצועית באומנויות לחימה בארץ, וכעת אני יכולה להמשיך הלאה ולראות מה יש לעולם הלחימה בחול להציע.
ומצאתי מורים מקצועיים באירופה שאני יכולה לפנות אליהם.
זו לא החמצה מוחלטת, אבל לא הפסגה של רצונותיי.
בהתחלה זעמתי. הרמה המקצועית בארץ מאד נמוכה מבחינתי וזה עיכב אותי. הייתי מוכנה להתעכב במעט במה הטכנית אם זה אומר להכניס משהו לרזומה, מה שבסוף ייתכן ולא יקרה.
ובכל זאת, אני הולכת ללמוד קיוקושין וג'ודו ממורים בעלי רקורד עולמי. אחד מהם אימן את אלופי אירופה הנוכחיים.

בכל אופן זה אומר שאני נשארת באירופה.
כנראה ברומניה מסיבות של ויזה. אני חשה כי בארץ התחלתי ממש לבנות משהו בעולם הבדסמ שכרגע נשרף. השבוע מצאתי מישהי בטינדר בבולגריה, הלך לא רע, וגם זה כמובן נשרף עם ההבנה שאצטרך לנסוע לרומניה. הלסביות שהכרתי פה לפחות סיפרו לי שהקהילה הלהטבית ברומניה חזקה.
אלמד שם כנראה לעבוד עם שרתים, שזה מאד מרגש אותי מהפן המקצועי.
אבל קשה שלא לחוש פיספוס.

חשתי  כאילו כל חיי אני במאבק לשרוד תחת מטר אש ולעולם בלי ניצחון אמיתי. זו תחושה מזופתת. מהצד השני, אולי יש ניצחונות שאני לא שמה לב אליהם כי הם לא המיקוד שלי בחיים. קיבלתי לראשונה החודש תלוש משכורת של 10 אלף כעצמאית (יש לציין שבתור בעלת עסק בבולגריה ואחרי המיסוי שם, זה שווה יותר מבארץ כך ש כיף). שזה היה היעד ההתחלתי שלי בחיים. שלב הבא אני מניחה שאני שמה עליו עין זה ה30.
החשש זה שנראה שמהעבודה הנוכחית, 10 זה מיצוי ההשגים. השרתים יכניסו עוד.
אני מתקשה להתלהב יתר על המידה כי החלום הסופי זה הנדסת מכונות (אחרי המתמטיקה).
חלק מזה הוא הניסיונות המאד לא פשוט לשלב בין אומנויות לחימה ברמה מקצועית לבין השכלה ומקצוע.
היה כיף לקרוא היום שמייסד השיטה kudo היה פילוסוף.

אני חשה שאחותי אכלה הכי הרבה חרא במעבר שלי, אנ אפילו חשה אשמה במידה מה. היא נשארה לבד בארץ. טוב, עם אמא שלי, אבל היא לא מדברת איתה. אני רק מקווה שהיא תעבור בקרוב. זה בעיה כי היא כבר בת 26 ובנתה לעצמה חיים בארץ. לא פשוט להתחיל למצוא עבודה וחיים במדינה זרה בגיל שלה. אני מפחדת כל הזמן שהקשר ביננו יתנתק. או חמור יותר - שהדבק היחיד שלנו יהיה המאבק באלכוהוליזם של האישה ההיא. אני רוצה שנפסיק לדבר עליה כל פעם ונדבר על שיט של אחים. אני מניחה שכשהיום יגיע, ארצה שהיא הראשונה שתדע על כך שאני טרנסית.

הרבה ריגושים קלים עם המון אכזבות והחמצות השבוע הזה, הוא מאד טעון.
אמא שלי שלחה הודעה לאחותי כמה ימים לאחר מכן וקראה לה חצופה. פירושו שהיא לא מודה בטעות שלה.
כששוחחנו על זה נזכרתי בעוד מאורע שהיה כשאח שלי היה בארץ.
זה היה בשישי של פסח. היא כמובן הייתה שיכורה מהתחת, אחותי הביאה חברה לארוחת שישי ואמא שלי... דייט ראשון.
היא כל הזמן יוצאת לדייטים, 'הכרתי מישהו' ואז נפרדת כי זה לא התאים. אבל בחיים היא לא הביאה ככה מישהו לדייט ראשון בבית, שיכורה מהתחת. היא בלסה מזון כאילו זה סודוך בסוטול של שתים בלילה. הקיום שלנו בשולחן האוכל כאילו הפריע לה להתחרמן על בן הזוג, איתו היא ירדה למטה ונעלמה למשך שעות. לראות אותה מנסה להראות חושנית תחת חוסר האיזון של האלכוהול מעורר סלידה שבמאי gore הוליוודים רק חולמים עליה.

גם בשישי היא שלחה לאחותי הודעות. שאלה אם היא רוצה להתארח אצלה בשישי. זו הדרך שלה להתנצל. אחותי השיבה לה כתף קרה.
אמא שלי לא יודעת שעברתי לחו"ל ולכן הרגשתי עקיצה בלב שאני לא מקבלת שום הודעה. שום יחס של סליחה או זעם.
להפך, בהודעות של אחותי נשמע כאילו היא שמחה שיצאתי מהבית שלה. היא קוראת לי צבר (במובן של עוקצנית) ו'אנרגיה שלילית'.
כן, הייתי שלילית בשבועות האחרונים כי היא קראה למשטרה עלי והייתי צריכה להראות לה שזה פסול בעיני.
אולי אבל תמיד הייתי שלילית. כשזה רק התחיל תמיד הייתי היד היותר נוקשה. בהתחלה אמנם הייתי יותר מקבלת, יושבת איתה לשיחות ואומרת לה שהיא צריכה להשתפר, אבל גם אז זה היה בצורה יותר חזקה.
הגירושים החלו עם הבגידה של אבא שלי באמא שלי ושריפת הכספים על השהות שם של המשפחה שלי (השני זה קצת אשמתה כי אין לה שום מודעות לכסף היא לא מקשיבה כשאומרים לה לקצץ בהוצאות, הם חיו חיי יוקרה שם בזמן ששירתתי בצבא, בדירה עם שתי קומות ובבתי ספר פרטיים).
נורא היה קשה לי שהוא יצא האדם הרע בסיפור. נטרתי לו טינה הרבה זמן על כך.
מהילדות עד גיל עשרים לא הייתי מסוגלת להסתכל עליה, שלא לדבר על לחבק. אני לא משתמשת פה בצורת ביטוי. תרתי משמע חשתי בחילה כל פעם שהבטתי בה. לא חשבתי בהתחלה שזה נובע ממחסום נפשי. רק אחרי טיפולים שבועיים אצל פסיכולוג הבנתי שמשהו לא בסדר בדינאמיקה שלי. שנאתי אותה מגיל צעיר. היא שנאה גם אותי. ואני לא הצלחתי להבין למה. היה בינינו כשל יסודי בתקשורת. במיוחד עם האוטיזם והאינטיליגנציה הגבוהה מדי שלי (ועד היום אני שונאת את המחמאה המעופשת הזאת 'את/ה ממש חכמ/ה', אין דבר טוב בחוכמה לאדם כשלעצמו, חכמה זה נפלא לחברה והאדם חי חיים מזופתים של סלידה, שנאה וניכור, חוכמה זה לא טוב, זה גם לא רע, זה פשוט מצב בינוני לחלוטין).
במקום מסוים, קשה לי לא לחוש רע על כך גם כטרנסית. ה'נוקשות' שלי היא 'גבריות'. מה שמדהים זה שגבריות זה פן אצלי שאני מאד סולדת ממנו בד בבד שהוא אחת החוזקות שלי. האנאליטיות החריפה, החדות, המיומנות הפיזית. הרבה פעמים כשאני מנסה להסביר מי אני התשובה היא אדם שמנסה להפוך גבריות לנשיות. לא במובן של לרמוס אותה, אלא במובן של לנהוג כאישה תחת פרדיגמה גברית.
ובכל זאת ניסיתי לעזור לה. ואכלתי המון חרא כדי לעזור לה. והיא שונאת אותי ותמיד שנאה.
וכשאני חושבת על זה, מבעד לשכבה שמנה של 'לא אכפת לי', ו'אני לא מרחמת על אנשים שלא מרחמים על עצמם, כי אין בכך טעם' גם אני נפלתי כל פעם בתקווה הזאת שהמצב שלה ישתפר. שאני נשארת בבית כי זה יעזור.
אבא שלי סיפר לי השבת שהוא איבד תקווה ממזמן. שכל פעם היא יוצרת תחושה שיש סיכוי רק כדי להשמיד אותה לחלוטין. גם אני חשתי זאת. זה מה שעושה את זה כל כך קשה לא לותר עליה למרות שצריך. ופרדוקסלית, צריך לעשות את זה כי אולי זה ישפר את מצבה. כי היא ניזונה בצורה שלילית מתשומת הלב. אבל אחוש חרא, כאילו זה אשמתי, אם היא תשתפר רק כי אני לא נוכחת.
מנגד, היא עשויה גם להתאבד. אבל גם אז, זה לא יהיה רע. עדיף להתאבד או שמצבך ישתפר מאשר לחיות במעגל שיכרות רווי סבל.
זכור לי שהשיניים שלה החלו להביע גם סימני דעיכה בחודשים האחרונים.
לא רק שהיא שונאת אותי, ולא רק שהיא לא בדקה מה מצבי, היא אפילו לא יודעת איפה אני.
וזה לא מדאיג אותה, היא לא דיברה עם אבא שלי על כך אפילו, לא הודיעה לו היכן אני (הוא יודע כמובן כי אני דיברתי איתו). דממת אל חוט.

אשר לדינמיקה ביניהם, ובכן הוא חש אשמה לתקופה ארוכה על הידרדרות מצבה.
עוד בתחילת הגירושין, ההסכם ביניהם היה שהוא מעביר לה את כל המשכורת שלו באותה תקופה (300 אירו) כל חודש ללא תלות בכלום מתוך אשמה. הוא בהדרגה החל להרוויח הרבה יותר, ועם הנפילה המהירה שלה האחים שלי עברו אליו. אף על פי כן, כל חודש הוא מעביר את אותם 300 אירו, תוך מימון בתי ספר פרטיים לאחיי ותמיכה בכל שאר הגורמים.
היא הפסיקה לעבוד לפני כשמונה חודשים. בהתחלה כי שהתה במכון גמילה, לאחר מכן כי ה'מזונות' (לא מזונות אם אף ילד לא גר אצלה מן הסתם) ודמי האבטלה כיסו את זה, עכשיו היא חיה רק על הכספים שלו.
כבר הרבה זמן אמרתי לו להפסיק לשלוח לה כסף. אני באמונה שהכסף רק עושה לה רע. אדם שלא עובד הוא אדם שלא חי עבור עצמו.
היא גם סחטה אותו רגשית כל הזמן הזה. היא שולחת לו הודעות מזוויעות ומתקשרת אליו ומאשימה אותו שרימה אותה, שהשאיר אותה לבדה.
הוא חש אשמה.
בחודשים האחרונים נמאס לו. הוא החל לחסום אותה כל פעם שהיא שולחת כאלו הודעות.
הסיבה העיקרית לשבירה הייתה מספר פעמים, שהיא ביקרה את אחיי בבולגריה (וישנה בבית שלו) והם ביקרו אותה בהם היא הכתה אותם, השתכרה, ליכלכה עליו לאנשים שונים ונהגה בצורה מעוררת סלידה (במלוא משמעות המילה סלידה, לאכול מהרצפה, לנוד בצורה חולה).
הוא הולך להעביר לי 2000 שקל בחודש מהכספים האלו בשביל קיום ברומניה.
אני משתדלת לחסוך ככל האפשר מכספי ללימודים היקרים בבריטניה (100 אלף שקל לשנת לימודים). ו... לא הייתה לי בעיה עם זה.
הדבר העיקרי שהפריע לי זה הצורה בה הוא רוצה לעשות את זה.
הוא רוצה ליצור פיצוץ. כנראה מתוך נקמה. לקחת לה את הכסף בלי להודיע.
אני מבקשת ממנו לעשות את זה בצורה עדינה. לדבר איתה. כי זה יעורר בה לחץ (שוב, גרועה עם כספים, גרועה עם לנהל אותם, גרועה בלהתקיים כמבוגר עצמאי, ולכן כשנוגעים לה בכסף זה מלחיץ אותה).
ולמה כל כך אכפת לי?
אני הייתי רוצה שהוא בכלל לא יעביר לה כסף. זה לא הוגן. זה לא עוזר. זה לא ראוי.
הוא צריך לחסוך לפנסיה שלו. הוא צריך להנות מעבודתו.

זה הסיכום של השבוע האחרון.
אני צריכה לומר המון תודה לכל מי שהיה איתי על הקו בכל הקשור לכך.

So you wanna call me the devil's advocate
But you don't know the half of it
Cause I was raised to believe in miracles
But life is so cold

המעניין הוא שהשינויים החדים בחיי נעשו תמיד ביום אחד פתאומי. כל הלוז שלי השתנה, התוכניות נפלו ואני עומדת מול נפיל חדש מצוידת אך ורק בפגיון קטן.
שורות אלו התחלתי לכתוב במיטה בבולגריה כשניסיתי לעכל את הסופש האחרון.
הוא התחיל ביום חמישי, היא חזרה הביתה אחרי שלושה ימי היעלמות, שיכורה מהתחת, לא מסוגלת ללכת. כמו רימות, צעדיה סימנו את בו הסערה.
טוב, אולי זה התחיל בכלל עם ביאתו של אחי ארצה, לפני חודש וחצי כזה?
היא כעסה עלי שבתחילת הביקור כעסתי על הרעש בבית. אז היא דפקה את המח בשישי שבת.

מאחר והיא לא תפקדה ונשארה בבית, אני ואחותי דאגנו שיהיה לו טוב בסופש. בשבת היא הפעילה עליו מניפולציות וגרמה לו לבכות. בראשון הייתי צריכה לקחת אותו לשדה התעופה. זה היה רגע קשה. לא להיות איתו שם, אלא להפריד בין אם הרסנית לבנה. היא הייתה מבולבלת בהתחלה, לא האמינה שלא אתן לה להסיע אותו, אבל היא הייתה שיכורה. נכנסו שנינו למונית והיא הסתכלה במבט תמוה על המונית. היא לא נאבקה בי בכניסה אליה, לא התווכחה, השתתקה.
במבט לאחור הלב שלי נצבט שעשיתי את זה. ואולי, אולי אם הייתי יותר תומכת היא לא הייתה דופקת את המח באותו יום וזה לא היה מתחיל שרשרת. או שזה היה חומר פעיל שחיכה להתפוצץ. העזיבה שלו הייתה די נקיה. חזרתי הביתה זועמת. לקחתי לה את כרטיסי האשראי, המפתחות לאוטו והטלפון. היא יצאה מהבית ודפקה לשוטרים בדלת, הזעיקה משטרה אלינו.
הם באו. השוטר שיחק אותה עובד סוציאלי. הקשיב לסיפור שלה, אמר שאני צודקת, שהוא עבר גירושים קשים גם ושצריך להמשיך. היא התבכיינה שבא לה למות. עזר עירוני עשה מה שהרבה עושים, הציע לי הצעות כל מיני איך לעזור לה ושוב ושוב לומר לו 'ניסינו גם את זה'. אי אפשר לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו המוטו בפסיכולוגיה.
בשבוע ההוא הייתי כמו הורה לילד. אמרתי לה שאחזיר את הכרטיסים כשתשלח קורות חיים למעסיקים (היא לא עובדת כבר חצי שנה, חיה מ12 אלף שקל מזונות מאבי, לא בדיוק מזונות כמו הסכם שהם חתמו שהוא יביא לה 12 לשארית חייה, למה? כי זה עושה לו טוב במצפון, כבר שנה שאני אומרת שזה מזיק לה שיש לה כסף בלי אחראיות), שתתחיל להוציא את הכלבה שלה לטיולים וכמובן שלא תשתה.
יום ראשון היה מפחיד. היא לא הייתה שפויה. התקרבה אלי עם הבל הכוהל ואומרת לי 'אתה לא יודע עם מי הסתבכת'.
היא אחרי זה נכנסה לשירותים וכשיצאה דידתה לעברי עם יד מוסתרת מאחורי הגב. אמרתי לה להתרחק, לא ידעתי מה יש שם, היא התקרבה. נתתי לה בעיטה לבטן להרחיקה. היא פלטה נוזל חום מהפה. זה לא היה קיא, היא גנבה בקבוק רום שהסתרתי בחדר שלי.
והיא המשיכה להרתיח מים בקומקום, ומה אעשה אם תשפוך עלי?
ובכל זאת דבקנו עד לאמצע שבוע. נתתי לה קצת כסף לכיס כשהייתה צריכה וכשראיתי שהיא ,מוטב נתתי  לה הכרטיסים. היא התחרטה על מעשיה, אמרה שהייתה לה נפילה וכך זה הסתיים, סוג של.
כי שבוע אחרי היא עשתה את אותו השטיק שוב ודפקה את המח. 'למה אתה עושה לי את זה' היא צעקה 'אתה לא מבין שאני רוצה למות?' כשלקחתי אותם. והראש שלי רצץ מחשבות על כל מעשיה, על כך שאחי הקטן בכה בגללה, ודפקתי לה סתירה של החיים 'כי את גרמת לאח שלי לבכות'
והזעיקה משטרה והפעם השוטר דרש שאחזיר את הכל. אמר לי שזו עבירה על החוק ויש פרוצדורה חוקית לאפוטרופוס. שנינו הבטנו באישה הלא מתפקדת. אבל את מפתחות האוטו אמר לי לא לתת לה.
'הוא גם הרביץ לי, אבל אני לא רוצה להתלונן נגדו' היא אמרה. זו הפעם הראשונה והאחרונה שהרמתי עליה יד, הבנתי את הסכנה. היא גם הבינה את הכח בידיה.
וזה הרי אבסורד שאעשה אפוטרופוס כשאני רגל מחוץ לבית. ושאלתי את אדון שוטר 'מה לעשות? אתה מבין שהיא עכשיו תדפוק את המח?'
'אולי צריך גישה אחרת' הטיף לי 'תנסו לקחת אותה לטיולים' ונעזובה רגע שאני הילדה בסיפור, ועובדת ולקראת תואר ומתחילה חיי, ניסינו. חזרתי ואמרתי והוא לא הקשיב כי הראש שלו היה תקוע בתחת. לקחנו אותה למוסדות ודיברו איתה וקרענו את התחת וניסינו. הגישה הקשה היא תולדה חדשה. הוא הלך. היא השתכרה. ויתרנו בפעם הראשונה. לא גמילה, לא שיחות, לא תמיכה, לא טיולים ואפילו לא היד הקשה. אין לנו איך לעזור.
ביום ראשון הבינה שיצאה מטומטמת ולא שתתה. אני הפסקתי לדבר איתה מאז.
היא צעקה והתווכחה איתי על כך שהפסקתי לדבר איתה בסופש שלאחר מכן.
היא חשבה שאתן לזה לדהות אבל לא יכולתי לותר לה על אזעקת משטרה, היא יכולה הייתה לפגוע לי בחיים.
היא ניסתה לשבת לידי בסאפה ולנסות לדבר איתי.
היא ניסתה לבשל לי.
אבל התעלמתי ממנה, בישלתי לעצמי במקום מה שהכינה.
וכל הזמן הזה היא עוד לא מצאה עבודה, אבל את הכלבה המשיכה להוציא, למרות שהיא המשיכה לחרבן בבית.
בצורה משעשעת-קודרת הכלבה פחדה ממנה. כל פעם שקראה לה לצאת הייתה מתחבאת מתחת לספה, בהדרגה החלה גם לבוא אלי לתשומת לב.
אני הייתי קשוחת לב בסיפור, אבל זה כי המחזוריות הזאת הייתה חייבת להעצר. זו של השיכרות הכבדה ואחריה תקופת השקט, המחילה ואז החזרה לשיכרות. זאת שפוגעת בראש ובראשונה באנו. גם בא. שלא מוצאת לא זוגיות, לא עבודה והילדים שלה לא יכולים להיות לידה כי היא דופקת את המח לידם.
היא נעלמה שבוע שעבר לשלושה ימים. היה לה חבר חדש אז לא ייחסתי לכך חשיבות. כל כמה זמן היא מוצאת חבר חדש.
ברביעי בערב התקשרה לאבי ואמרה לו שהיא רוצה לבקר אותי ואת אחי בבריטניה כל הזמן בזמן שאנחנו לומדים.
בחמישי חזרה הביתה שיכורה מהתחת, לא מסוגלת ללכת.
היא כן קראה לי מטומטמת כל פעם שחלפה לידי.
'רצוי שלא נאכל בבית' אמרתי לאחותי.
בכל הקשיים ארוחות שישי נשארות פקל. גם איתה. אבל היינו צריכות לעבור בבית כדי לקחת מידה תכשיט של אח שלי הקטן שהיא 'שמרה' עליו ואת הצוואה של סבי וסבתי שהיא הפקידה. משם רצינו ללכת לאכול.
אחותי פגשה אותה למטה. היא דידתה שיכורה ואז התרסקה על הרצפה שיכורה. פצעה לעצמה את הפנים. אחרי זה ננעלה באוטו. אחותי עלתה בינתיים למעלה לחפש את הדברים. היא נשארה באוטו. לא הבנתי למה. גם היא לא הבינה. היא הייתה בסדר, ככל שאדם שיכור לחלוטין יכול להיות בסדר.
בסוף עלתה הביתה. היא איבדה את הכלבה שלה למטה.
יצאתי לחפש אותה. מסתבר לאחר חיפושים שנעלה אותה באוטו.
לקחתי לה את מפתחות הרכב, היא יצאה במחאה. לא עניין אותנו. אבל הלכנו לארוחת שישי. היא נחה בבית.
היא הייתה לפני חודשים במכון גמילה. בעל המכון במקרה עבר ליד ביתנו (הוא אפילו לא גר באותה העיר) וראה אותה באוטו.
'היא במצב של הנרקומנים הכי קשים שלנו' הוא אמר, בפליאה. בזמנו, רק לפני מספר חודשים, לא הייתה ככה.
אבל הוא לא האמין שאפשר יהיה לעזור בשיחה.
גם במכון היא לא עזרה לעצמה. היא לקחה אחראיות שם על החבר'ה, ניהלה הרצאות וכדומה. היא לעולם לא לקחה אחראיות על מצבה הנפשי והבריאותי, הודתה באשמתה. כשהיא שיכורה, זה תמיד אבי שהתגרש ממנה או אני שהתווכחתי איתה.
חזרנו הביתה, עברנו באוטו, מסתבר שהיא שמרה שם אלכוהול, בקבוקוני אלאסקה ב10 שקלים. והכלבה שפחדה ממנה? זה כי כל הזמן הפילה אותה ושכחה אותה שם. אמא שלי איימה עלי כבר אז שהיא תנעל אותי מחוץ לבית. שלא אעז לחזור. הלכתי לדקאדנס. הייתי חייבת לברוח מזה. לא יכולתי. ניסיתי. לא הצלחתי. הרעש הדהד. שבתי הביתה בארבע, היא הייתה ערה, משום מה טיילה בחוץ בלי הכלבה. היה לה מפתח ספייר.
הלכתי לישון עם הדלת נעולה עם כל החפצים הקריטיים לי ארוזים בתיק לידי, שהכנתי למקרה והבאתי לדקא למקרה ואצטרך לישון אצל אחותי. שכחתי את המפתח מחוץ לחדר.
רציתי השבת לצאת החוצה, לשבת בפארק ולקרוא ספר. זו שבת ראשונה מזה חודשים שאמרתי לעצמי שאני צריכה שקט, לנח, לא לעבוד סוף סוף.
היא החביאה את המפתח שלי טדרשה את המפתח של האוטו בתמורה. נתתי לה אותו, לקחתי את המפתח שלי והחזרתי אלי את המפתח לאוטו. לא יודעת מה גרוע יותר, שתהרוג כלב או שתהיה מעורבת בתאונה.
היא צילצלה למשטרה מיד אחרי ואמרה כבר עכשיו שהיא תתלונן עלי למשטרה, תאמר שהרבצתי לה (והיו לה סימנים שהיא נפלה על האספלט, יש עדויות כמובן לכך שנפלה ומשם הסימנים) ושימנעו את יציאתי מהארץ.
יצאתי מהבית. המשטרה לא תחפש אותי בגלל עדות של אלכוהוליסטית. הלכתי עם הספר, המפתח, הארנק והטלפון. מכנסיים קצרים (שרואים את הגילוח שלי לדקא יום לפני) וחולצת טי מיוזעת. צילצלתי לאבא שלי וסיפרתי לו. הוא לא חשב פעמיים ואמר לי לצאת מהבית מיד. הוא הזמין לי כרטיס לבולגריה ליום למחרת.
דיברתי עם אחותי. היא אמרה לי לעזוב מיד את הפארק ולבוא אליה.
הלכתי לתחנת המוניות, ליד הבית. הניידת הייתה כבר חנויה בחוץ. הבטתי לשוטר, הוא הביט בי. אבל הוא לא ידע מי אני. הוא המתין למשהו בכניסה לבית. הוא רשם פרטים בטבלט. אני נכנסתי לתחנה והזמנתי מונית. אחותי הייתה עם חברים, דפקה את הראש. לא יכולתי להריח אלכוהול, אבל הם שתו, ואני שתיתי. בירה וקצת וודקה, הלכתי איתם למסיבה בחוף. במכנס קצר שרואים את הגילוח וחולצת טי מיוזעת עם כתמי בירה. ואני, אינטרוורטית שכמוני עשיתי מה שאני יודעת ופתחתי שם את הספר. התיישבתי לקרוא החטא ועונשו בים בין המוזיקה לריקודים.
אחותי ניסתה לעשות לי גוד טיים ולשלב את זה עם הלוז שלה לאותו יום. אחרי זה שבנו לבית שלי, רק לאסוף את הציוד שלי. אמא שלי הייתה שם שיכורה וחבולה. המשטרה כבר הלכה. היא ניסתה להטיח בנו כל קללה שהיא חשבה שתפגע. אמרה לאחותי שהתחת שלה השמין, הזכירה לי את תקופת היסודי בה הייתי ילדה עם בעיות חברתיות קשות, ואנחנו התעלמנו. נתנו לה את המפתחות. היא ניצחה פה?
סיפרתי אז לחבר מהאימונים 'אלכוהול הופך את החבר הכי טוב שלך לאויב הכי גדול שלך, ואתה צריך להיאבק בו בכל מחיר אם הוא חשוב לך, ויכול להיות שהוא יגרור אותך איתו' אז הוא ניצח? הפסדנו? היא תמות? מה עוד יכולנו לעשות נגדו?
יצאנו מהקבוצה המשפחתית, זאת שאבי עזב מזמן כשהאידיאה של גירושים מפויסים התנפצה, לפחות הוא כבר לא חש רע עליהם כי הוא עשה כל שביכולתו בעוד היא ויתרה על כולנו מלכתחילה (ועדיין הכסף עובר).
שכבתי במיטה של אחותי באותו יום, היא ישנה אצל חברים. מתכוננת. אצטרך למצוא דירה בארץ על תקציב דל מאד, אחרי הנסיעה לבולגריה. לכמה זמן אסע? אני חייבת להקציב לעצמי. פתחתי כבר אז קבוצות למגורים וחיפשתי. וכשזה נדם חשבתי עליה. על הסרט אפקט הפרפר. ואולי ברצף האירועים הטרגי הזה היה משהו שיכולתי לעשות.
זה לא רק עכשיו. לא רק עם תחילת האלכוהוליזם. זה מתחיל בילדותי, כשהיא לא הציעה לי טיפול, כשאמרה לי שאני הלקח שלה מאלוהים בילדותי, שאמרה לי שהאיקיו שלי פגום.
אולי זה התחיל אחרי זה. אולי הייתי כלבה מרושעת ונקמנית ונתתי לה בתת מודע להתרסק בכוונה ולא משנה כיצד זה יפגע באחיי.
אבל אז כיצד אסביר שהייתי על סף בכי כששבתי לארץ בפעם הראשונה אחרי שהיא גירשה אותי לבולגריה ונשארה עם אחי הקטן, כשאמרתי לה 'את עברת גבול אחד, את יכולה לרמוס אותי, אבל פגעת באח שלי הקטן' כשהיא עישנה מולו ירוק והשתכרה עד בלי דעת ליד ילד עם שורת נכשלים ומאות חיסורים, שקיווה שאם יכשל בלימודים יכריחו אותו לעבור לבולגריה והוא לא יצטרך לחוש אשמה שעזב את אימו, והיא אמרה לו שם 'אתה קיים כדי לבדר אותי'.
ואולי
אני מפצירה בך קורא יקר. מחילה על מעשיי. מחילה על מעשיה. אני יורדת על ארבע פה בתחנונים של נוצריה אדוקה בפני איזה אל חילוני הצופה בנו וגודש דמעות מציף עיני.
אולי היא לא הרע בסיפור, ולא אני, אלא פשוט שרשרת האירועים.
כשהיא התייתמה בגיל 13 מאביה לסרטן המוח. ואימה צללה לדיכאון כרוני ואמרה אותו משפט רעיל שהיא תאמר לאחי בגיל אימה. אישה תלותית בבעלה אחר אישה תלותית בבעלה. ובניכור אחיה היא עשתה את הדבר הטבעי לעשות ונתלתה בדמות אב אלטרנטיבית, ורוממה את הקשר ביניהם לאידיאה לא אנושית.
והראיה הזאת, כה מנחמת, כה מתוקה. אין טוב ואין רע, אני לא דפוקה וגם היא לא. אנחנו בסך הכל שרשרת אירועים שנידונה להיות.

ושבנו ליום ראשון. נחתי בו מסופש קשה, שכבתי על המיטה והתחלתי את הרשומה הזאת והתכוננתי ליום השני, חזרה למלחמה.
אותה אתעד ברשומה הבאה.

'הכל בסדר, מחייכים'
'אלו החיים'
אבל זה היה יום מיוחד ובו לא רציתי עוד לחייך. עליתי למטה או ירדתי למעלה ועצמתי את העיניים המוזיקה חדרה מהשכמות וחפפה מחי.
אבל זה היה כמו ניצוצות לפוסט טראומתי ומצאתי עצמי במהרה נעתקת והמשפט ההוא עלה לי 'אני צריכה שקט'.
כן אותו משפט שמלמלתי בגירושים לאחר שדהרתי ביום שבת לבסיס למצוא מזור ורדפתי אחר המפתח לשירותים וכל חיבוק שנהר לעברי נבלם עם אותו משפט עד שנזרקתי שם לפינה וקול יבבה חדר לאוזני.
אבל בדקא אין פינה שקטה.
'תחליפי רעש ברעש' וכך רציתי להיטחב בפינה שחורה, להיבלע בגלי הקול, להתנחם בשוליים המוכרים לי, האהובים שלי, כמה התגעגעתי אליכם ובכל מקום מבטים ואנשים וחיוכים גם שלי ללא פסק ללא עד כי הרי זה המשפט, אפשר לצחוק או לבכות והפעם אני רוצה לבכות.
כמה אפשר להיות חזקה מול רוח הסערה.
כמה אפשר להביט לפנים שלה, מלאות גלדים מדידוי שיכור על האספלט, בלי אות פחד.
כמה אפשר לסולק מהבית, לנוע עם תיק ובו אספקה למספר ימים, לא לדעת איפה תישני.
אני לא צריכה היום רעש, אני צריכה את השקט

היא אוהבת לצחוק, כל הפרופיל שלה הוא בדיחה אחת גדולה.
וזה מצוין כי גם אני אוהבת, לפחות אני חושבת. יש שיאמרו שאני חסרת רצינות, כי אני באמת אוהבת ללעוג ולסתור.
אבל אז מגיע הרגע שבו הכל שבור ולפתע אני מעמיקה.

חיפשתי סרטונים שמצחיקים אותי, לחלוק איתה קצת את ההומור שלי, ולא היה משהו אחד בכל הסרטונים הלכאורה קומיים בהם אני צופה שממש גורם לי להתפקע. אני אוהבת אותם ויזואלית, אמנותית, אבל לצחוק? אולי ציחקוק.

וזה התחבר לרגע להערכה הרבה שיש לי לצבעים הכהים. הכחול, הסגול כי הרי מה שיותר עמוק יותר כחול.

התחושה האהובה עלי היא לא התפוצצות הכבד מרוב שעשוע, אלא נחמה. נחמה מרירה וטובה עם כוס אספרסו או ויסקי, פשוט לנשום ולספוג הכל רגע.

חשבתי על זה שוב היום, עם הצלקת שמכסה את כל צד שמאל של הפנים שלי, יד ימין שכנראה יש בה סדק. יצאתי החוצה לטיול קצר לסופר, השמש ליטפה את הפצעים, הכאב והתשישות מונכחים, מונעים תנועות אקסטרווגנטיות, ואני מאושרת. כי זה המקום שאני אוהבת להיות בו. השקט.

זה לא הצלפות השוט באותו רגע, התחושה שהכל ממלא אותך, זה פשוט מנעד נעים בגוף. הכאב זורם בתוכו כמו ארס של עקישת עקרב, קריר, צונן, נעים. משקיט מחשבות, הכל שקט ואני עוצמת את העיניים ו... חיוך.

הומור בשבילי לא נועד כדי לצחוק, הוא עוזר לי לפרק הכל, וכשהכל כבר לא עוד אני יכולה באמת להעריך את המציאות, לספוג את כולה, וסוף סוף להיות מאושרת.

בהוכחה והפרכה ניטול קורה

כנגד בריאת השם יצאתי במגננה, ובמותו קראתי לשיבת כנפי השכינה.
ראש לשועלים ומשספת אריות
כי אין טוב רע, וכולכם אשמים וכולכם נכונים, בתוככם צדיקים. בתוככה ומזיד אפיל נציבים
ובבוא המהפכה, אקרא לסדר, כי איני השטן, בסך הכל פרקליטו

ילדה את הכי יפה עם האדום בשפתיים, הכחול בעין שמאל, הלחיים הנפוחות.
הדם מעטר גלדים שנפתחו, הגב מקושט בסרטים של סריטות.
השער חצי אסוף, כדי לא לזהם את הפצעים הפעורים.

את הכי יפה בבוקר, עם ההמטומות הטריות, הסיגריה והקפה הטחון, כשאת בקושי מסוגלת לנוד למחשב והמחשבות עוד נתקעו על היום שלפני. האם זה שפוי, ואת נורמטיבית? ולמי כבר אכפת? והשאלה הגדולה מעל כולן, האם את מאושרת? כשאת מביטה על הידיים הבקועות, מחבטה אחר השניה על השק, על הגולגולת, ועוד תחבושת שממשיכה להאדים, וטיפות הזיעה גולשות מהאף כמפל בין ההתנשפויות והוא ממשיך לצעוד אליך, הפעם בבבואה כפולה ותופס לך את השער והפה נפתח, ואת מתנגדת, מרפה ובעיטה נוספת על הלחי.

ילדה, את הכי יפה כשאת סובלת.

היא זרקה לסאפה שקית ירקות קפואים 'תצמידי לראש מטומטמת', התישבה ליד השולחן והדליקה סיגריה.
'נו אני מחכה, תסבירי את עצמך'
'מה יש להסביר?' שאלתי
'מה יש להסביר?' והיא פתחה את צג הטלפון 'אני רוצה להצמיד את הלהב הקרה לבטן שלי, לראות הכל נשפך ולחייך'
'ומה לא בסדר עם זה?'
'אמה אני לא מוכנה שתדברי כך, את שמעת אותי?'
'מה לא בסדר במה שאני כתבתי?'
'את תתחילי לאהוב את החיים'
והיא חייבת להבין שאם זה יעבוד, המקום היחיד שלא נתון לידי שליטת איש הוא הראש שלי. אני אפילו לא מסוגלת לשלוט עליו.
'אבל זה פרדוקסלי'
'לא, אל תתחילי להיכנס לי לפילוסופיה'
'ברצינות אבל, את באמת חושבת שאני אהיה מסוגלת להתעורר כל בוקר ולסבול את היום המתמשך הזה רק כי אני אוהבת את החיים? את חושבת שאת תהי מסוגלת? ולשם מה את עושה את כל זה? לשם ההנאה מהחיים עצמם?' הקעקוע של 269 בלט בין שדיה ולכד את עיני, גרם לי לרצות לינוק מהן.
'כן, החיים טובים'
'החיים מלאי סבל, וגם את יודעת את זה'
'לא, החיים שלך מלאי סבל'
היא לופתת את שערי ומורידה אותי על ארבע וההצלפות מכוונות את הגוף שלי, הסריטות מעצבות קווים והרגל מתיישרת תחת גבירתי.
אבל אין אדם שהחיים שלו לא רווים יותר סבל מעונג, לחיות לשם החיים עצמם זה דבר דבילי.
חסך יוצר כאב. אך ורק סיפוק החסך יותר עונג.
אך סיפוק יתר, יהי הוא אכילה יתרה או שתיה יתרה, גורר לסבל.
גם סיפוק כל החסכים, מצב בו אין צרכים כלל, אין רצון לנוע, שיעמום, הוא מעורר בנו דחק, סבל.
יש יותר סבל בקיום מאשר סיפוק.
ולכן מה? איך יוצאים מזה?
כי יש דברים ששווה לסבול למענם. החיבוק הזה בסוף הסשן, התחושה הזאת כשההורמונים עולים, זה כאב מתגמל. ממנו ובעיצומו נוצר אושר.
'אז תתמקדי בו' היא אומרת לי 'ותפסיקי לדבר על המוות'
'אבל זה העניין גבירתי! האושר הזה מגיע כי אנחנו מוכנות לותר על הכל בשביל דברים מסוימים. רק איתו שווה לקום ולחיות כל בוקר. ואם את לא מוכנה להקריב את הדברים הכי גדולים למענו, הוא לא יתגמל אותנו חזרה.
זו השליחות עבור אותם דברים שחשובים לנו שהופכים את הקיום האנושי לנסבל.''
'ידעתי שתביאי את זה לשם'
ולאן אביא את זה?
אני מלקקת את הלהב שלי, לעולם לא רוחצת אותה, לא משמנת, לא מנקה, כתמי הדם, הפציעות, והחיתוך איתה חש כמו להעביר נוצה זקנה על הגוף. זו שליטה אחרת על המציאות, כשאת מוכנה להתמסר לקיום כל כך שאת תביאי את עצמך לאי קיום. המיקוד העמוק הזה במשהו אחר שמאפשר לך לעשות דברים שאף אחד לא מסוגל אליהם. לחייך כשהוא דוחף את הראש שלך במראה, לנשוק כשהדם עולה.

נתתי מבט אחרון למראה

"אני הולכת לעשות את זה? מסתבר שכן"

והתחלתי לצאת מתא השירותים. הציוד בתיק, הקאמה נקיה, גי לבן. אני חולפת בין חיילים משרדיים חדורי עבודה. מתעלמים מקיומי במסדרונות.

סייזה, מול דלתות המפקדה. מה אני חושבת עכשיו?

אני רותמת את הרגליים לחבל שכרוך סביב המותן.

מוציאה את שלושת הספרים שנכתבו בידי. אחד סיפורת, אחד פילוסופיה ואחד זן מסודרים בפירמידה. ואיתם הכל נגמר הרי.

אני מניחה את הטנטו על הספרים. מביטה פעם אחרונה.

מרימה את הלהב.

ומבקעת את הבטן.

'חופשית' אני חושבת לעצמי. אבל הכאב.

ממשיכה את תנועת הלהב אופקית בבטן וצועקת לעצמי 'חופש', טיפות זיעה מטמאות את המצח, אבל זה קרה סוף סוף. הכאב, אני עוצרת. עוד חיתוך אחד מעלה. עוד קצת. בבקשה, אני מתחננת, חיוך עוטף שפתיי. סוף סוף זה נגמר, הלהב עולה.

והנשמה שלי בוהה בשמיים זהובים.

הגוף כמעט נשמט למטה, החבל עוצר מבעדו. אנשי המפקדה סוף סוף התעוררו. הם כולם רצים לעטוף אותה.

היא לבסוף נשמטת לקרקע לעיני הקהל. האמבולנסים זוהרים באדום וכחול. כל המציאות כבר מתערבלת לצבע גועש יחיד. אני רואה אותה בוכה ברקע, אבל אני מאושרת.

וזה הסתיים? זה נגמר

https://www.youtube.com/watch?v=zzdePOL0VcE

לא ידעתי איך לתקשר עם בני אדם ביסודי.
טוב אני עדיין לא בדיוק הבנתי איך עושים את זה. לפעמים אני מביטה בידידות במסיבה עם פה פעור כשהן מצליחות בכל כך קלות להבין את הדברים.
בכל אופן, בתקופה ההיא נהגתי לרדת מתחת לשולחן בבית הספר בכל פעם שהייתי מתוסכלת.
אין לי מושג למה אני ככה, וזה תיסכל אותי המון.

ובכל אופן, זה פתיח לא רע למשפט שחדר לי עמוק מבעד לשריון בשישי. 'לך תתחפר מתחת לשולחן'. מכה באמת זולה. וכן, אני יודעת שאני דפקט, במינימום בהיבט זה. חשתי... כאילו הסוהר שלי לועג על מר גורלי. האדם שהתעלל בי בילדות מציג בפני את הגלדים. אבל צמחתי מאז, ואני מוצלחת בהרבה ממנה.

זה מה שחזר לכל אורך השיחה, הניסיון שלה להתעלל בי.

'את עלוקה, את כלום, בגיל שלך הייתה לי משכנתא ועשיתי כסף'

ומה היית? בסך הכל בייסיק ביץ' עם תואר בחינוך, תלויה בבעלה למוות.

אבל מה כבר אני? טוב יש את העסק ויש את התואר. אבל זה לא באמת אני הרי, לא? הסתמכתי על אבי.

מה אם היא צודקת? מה אם אני באמת דפוקה? אני לא דפוקה? אני טרנסית... אני מסתובבת במועדונים דפוקים. זה לא דפקה? למה לקרוא לזה דפקה? אולי זה סממנים של ייחודיות, גדולה? ואז הפרדוקס: אם אני דפוקה, אז זה בגלל שהיא דפוקה, אם אני לא דפוקה אז היא חינכה אותי כראוי. האמנם? כל התעללות, השנאה, הגועל, הניבו בת אדם מוצלחת? איך אפשר לצאת מזה?

וזה חלק ממה שקשה. 'את עדיין הילדה שלי' היא אומרת. 'אני אוהבת אותך' ומה שוות המילים אחרי כל השנאה היוקדת?

וכל הכבוד לי, ניצחתי אותה. אני, לי יש הכל, והיא רווקה מובטלת בת חמישים שהילדים שלה שונאים אותה מרוב הרוע והעליבות שלה.

ומה עכשיו? לא יודעת.

כל הצלפה אני נזכרת בה, בכאב, אני מתפקסת. נזכרת במקומי בעולם, במאבק, מחייכת, ואז בוכה