אחורה בזמן, הכפתור הציע כשדיפדפתי ברשומות עבר.
ולו זו רק הייתה אפשרות. מביטה במראה, שקי עיניים חרוצים, שער לא מגולח, בגדים לא תואמים והם מהדהדים.
'את לא מוגדרת בידי כל זה'
הקול בראש משקר, בהודעות, ברחובות הקמפוס. וכיצד אני כן מוגדרת? כעוד סטודנטית בחולצה מכופתרת, מספר בטבלה, עוד דעה בעוד חיבור לבדיקה?
הם כולם גאים, שמחים, טובי לב ואני לא יכולה שלא לשאול למה אני לא מצליחה? וזה לא כל מה שרציתי? ככה לא נראה גן העדן שלי, המנוחה הסופית?
ואני לא יכולה שלא ללחוש לעצמי את האמת הריקה. אני כן מוגדרת כך. הכאב הסבל, הדיכאון, הבדידות. אני הכתם השחור. וזה עושה לי טוב להיות הכתם השחור. זה מנחם, זה מרגיע, זה טבעי וחסר מאמץ וטוב ומנחם ואתם צריכים אותי. כן אתם צריכים אותי. כי אחרת אין לכם ממה לברוח, ואין מי שישמור עליכם, כשאתם יוצאים ללמוד על פלטון ואריסטוטל בשולחנות לבנים שמנקים הצוענים. ואני לא רוצה להיות אתם. אני לא רוצה לשמוח, להרגיש טוב, 'לטפל בעצמי' כאילו אני הבעיה. אני לא רוצה להקים בית ומשפחה ולהביא ילדים. לא לעשות כסף, לא לפרוץ דרך, לא לשבת מול שולחן ולתהות. אני הדם והסבל והצירים והכאב. אני התשוקה האדומה.
ולו רק זו הייתה האפשרות. החיים ממשיכים הלאה ו... וצריך לקבור את העבר. צריך לשכוח ולבנות מעל התל. הצל שמעקב אותי, אני, זה רק הרוח.
ואי אפשר לבנות בלי יסודות עם אחראיות ובסיס. הרי יש לי פוטנציאל, זה לא מה שאתם אומרים? אבל מה דוחף אותו אם לא התשוקה? ומהי התשוקה אם לא זה? ואיך אפשר להשקיט אותה כשהיא צועקת נגד כל מה שזה.
אבל זו רק רוח נעורים שצריך לדכא. לשפר, לעצב, למדל.
מה אני אמאביליס? הזיכרונות חוזרים לאותם ימי מסיבות בהם התרגשתי וחקרתי, העולם היה פתוח בפני על בשרו ולא פחדתי.
מותר היה לי לעשות הכל אז. לא היה לי מה לאבד.
למה אי אפשר לאחוז בשתי החרבות? אפשר... עם סבלנות. אולי.
אבל אתן הדמויות שמתרוצצות בכלוב, הן אלו שאני חוזרת אליהן עם המחשבות. ומה יכול היה להיות והלך.
