נשאלת השאלה מה אני בכלל עושה בישראל כשאבי גר בבולגריה ואני מתחילה ללמוד בבריטניה.
לא היה לי רע לאחר הצבא. עברתי לבולגריה והתחלתי לתכנת ופתחתי חברה ועשיתי כסף טוב וישבתי מול אבא שלי ונכנסתי להיפר ונטילציה 'אני לא מאמין שאני עושה את זה'
'אבל זו בחירה שלך' הוא אמר לי, והוא לא אהב אותה
'כן, אבל אני מוכרח עכשיו. אחרת לא יהיה זמן'
שנה. שנת אימונים. רק אימונים. כל הזמן אימונים. וכך היה שנה.
טוב, שנה וחצי.
'צפיתי בבחינת חגורה שלך' המאמן אמר בשובי 'היא הייתה הכי טובה'
רציתי שיבחן אותי בסוף השנה. כך היה הסיכום. לא רציתי לדבר על כך מעבר לאותה תחילת שנה. מעין כבוד לשיטה ולמורה.
אבל הזמן עבר והוא כאילו לא דיבר על זה, המיקוד דהה.
השתפרתי, צמחתי, נהייתי טובה יותר, אבל לא דיברנו על הבחינה.
ושאלתי ונאמר שתהיה ולא היה תאריך.
ובסוף הצבתי דד ליין שממנו כבר לא אוכל להיות בארץ. אוגוסט. ולא היה מבחן באופק. אבל אני התכוננתי. כל יום.
לא חזרתי רק בגלל זה. אמא שלי גרה רק עם אחי הקטן והיא פגעה בו. היא זרקה אותי מהבית ועברתי לבולגריה בלית ברירה, אבל שבתי והתעמתתי איתה. העברתי את אחי משם ופיקחנו עליה כדי שלא תתאבד. לא רק בשבילה, גם בשבילו. שלא יחוש אשם בהתאבדות שלה.
אחרי ימים של שיכרות מאד מאד כבדה היא סוף סוף הייתה מוכנה להתאשפז במוסד גמילה. זה לא עזר כפי שאתן יודעות.
אבל המורה לא ידע עם מה התמודדתי בבית. זה לא היה עניינו אחרי הכל. האחראיות. הטיפולים התכופים במקביל ללוז עבודה סדיר מחייב כדי לעמוד בכספים של האימונים, הלימודים העתידיים.
שימו אותי בזירה עם דב גריזלי ואני לא אפחד. גם כשיפרק את עצמותי אני אצחק.
אבל שימו אותי בסיטואציה שעלי לספר על כך למורה שלי, למה נעלמתי בבת אחת כאילו כלום, והשתתקתי.
הפחד. ממה? לא הבושה. אבל... אני לא רוצה לפגוע בו? אני לא רוצה לכפות עצמי על אנשים. זו הנקודה. מי אני שאדאיג אנשים עבורי? כלום ושום דבר. הוא דאג. שלחו הודעות אנשים מספר שהמורים שלי פנו אליהם. הם דאגו לי. אני מופתעת. זה חדר אותי. אבל... קשה לי עם זה.
הייתי צריכה לומר לו ברצינות - אם אחזור לארץ, זה לעוני מחפיר. אני חייבת לדעת מתי תהיה הבחינה, שאוכל להכין עצמי לכך.
נדבר על זה מחר. הפחד.
אבל למה פחד?
גם אם זה לא יקרה, סללתי מסלול אחר. ביוון יש מורה מעניין לראות, ויש פה מורים שאני רוצה ללמוד אצלם גם. אלו עשויים להיות חודשים מצוינים.
הבדסמ. זו ההחמצה.
את המעבר התחלתי בינואר. לא פניתי למרכז הגאה, הרגשתי משיכה לקהילה אחרת, הבדסמית. ואני מוצאת את עצמי. בפעם הראשונה נעים לי במסיבות. אני אוהבת את האנשות. אני נושמת את העולם הזה בעונג. סקס טוב לי בפעם הראשונה.
וזה לאבד את כל זה בחטף. לא לאבד. להתעכב. כואב באותה מידה. אבל אני מניחה שייתכן ואין ברירה.
טרנסיות אולי זו תופעה חדשה כי בעבר לא יכולנו להרשות לעצמנו לשנות מגדר. אילוצים חיצוניים. פרגמטיקה מצערת.
יבוא היום שלי בתקווה.
אמא שלי לא פצתה הגה. לא שלחה הודעה לא לי ולא לאחותי. ציפיתי שתנסה לעורר פרובוקציות. אני תוהה מה קורה איתה.
היא אדם השני שויתרנו עליו בשנה האחרונה. הראשון זאת סבתא שלנו (שעכשיו עם דודה שלנו). הניתוק חד באותה הצורה. משונה... משונה מאד... אנחנו משפחה, ואחת מגובשת וחזקה עדין. מטען מת? לא. זה לא כי הן עיקבו אותנו. זה כי הן פגעו בנו. בכל המשפחה.
אבל, הגרעין שנשאר חזק ואוהב. יאהב לנצח.
נראה מהתגובה של המורה שלי שהוא לא חובב את הרעיון. אחד מהם לא אוהב שאלמד אפילו.
זה מכעיס אותי לא יכ אני חושבת שאני מוכנה, אני לא יודעת. אלא כי הייתה לו שנה להכין אותי. שנה שהציעו לי הזדמנויות אחרות להיבחן בשיטות אחרות לשחורה וויתרתי כי רציתי להתמקד בשיטה המרכזית שלי.למדתי השנה המון. קפצתי מדרגה מבחינה טכנית. במידה מה השגתי מה שרציתי מבעוד מועד מהשנה בארץ. מיציתי את עצמי מקצועית באומנויות לחימה בארץ, וכעת אני יכולה להמשיך הלאה ולראות מה יש לעולם הלחימה בחול להציע.
ומצאתי מורים מקצועיים באירופה שאני יכולה לפנות אליהם.
זו לא החמצה מוחלטת, אבל לא הפסגה של רצונותיי.
בהתחלה זעמתי. הרמה המקצועית בארץ מאד נמוכה מבחינתי וזה עיכב אותי. הייתי מוכנה להתעכב במעט במה הטכנית אם זה אומר להכניס משהו לרזומה, מה שבסוף ייתכן ולא יקרה.
ובכל זאת, אני הולכת ללמוד קיוקושין וג'ודו ממורים בעלי רקורד עולמי. אחד מהם אימן את אלופי אירופה הנוכחיים.
בכל אופן זה אומר שאני נשארת באירופה.
כנראה ברומניה מסיבות של ויזה. אני חשה כי בארץ התחלתי ממש לבנות משהו בעולם הבדסמ שכרגע נשרף. השבוע מצאתי מישהי בטינדר בבולגריה, הלך לא רע, וגם זה כמובן נשרף עם ההבנה שאצטרך לנסוע לרומניה. הלסביות שהכרתי פה לפחות סיפרו לי שהקהילה הלהטבית ברומניה חזקה.
אלמד שם כנראה לעבוד עם שרתים, שזה מאד מרגש אותי מהפן המקצועי.
אבל קשה שלא לחוש פיספוס.
חשתי כאילו כל חיי אני במאבק לשרוד תחת מטר אש ולעולם בלי ניצחון אמיתי. זו תחושה מזופתת. מהצד השני, אולי יש ניצחונות שאני לא שמה לב אליהם כי הם לא המיקוד שלי בחיים. קיבלתי לראשונה החודש תלוש משכורת של 10 אלף כעצמאית (יש לציין שבתור בעלת עסק בבולגריה ואחרי המיסוי שם, זה שווה יותר מבארץ כך ש כיף). שזה היה היעד ההתחלתי שלי בחיים. שלב הבא אני מניחה שאני שמה עליו עין זה ה30.
החשש זה שנראה שמהעבודה הנוכחית, 10 זה מיצוי ההשגים. השרתים יכניסו עוד.
אני מתקשה להתלהב יתר על המידה כי החלום הסופי זה הנדסת מכונות (אחרי המתמטיקה).
חלק מזה הוא הניסיונות המאד לא פשוט לשלב בין אומנויות לחימה ברמה מקצועית לבין השכלה ומקצוע.
היה כיף לקרוא היום שמייסד השיטה kudo היה פילוסוף.
אני חשה שאחותי אכלה הכי הרבה חרא במעבר שלי, אנ אפילו חשה אשמה במידה מה. היא נשארה לבד בארץ. טוב, עם אמא שלי, אבל היא לא מדברת איתה. אני רק מקווה שהיא תעבור בקרוב. זה בעיה כי היא כבר בת 26 ובנתה לעצמה חיים בארץ. לא פשוט להתחיל למצוא עבודה וחיים במדינה זרה בגיל שלה. אני מפחדת כל הזמן שהקשר ביננו יתנתק. או חמור יותר - שהדבק היחיד שלנו יהיה המאבק באלכוהוליזם של האישה ההיא. אני רוצה שנפסיק לדבר עליה כל פעם ונדבר על שיט של אחים. אני מניחה שכשהיום יגיע, ארצה שהיא הראשונה שתדע על כך שאני טרנסית.
הרבה ריגושים קלים עם המון אכזבות והחמצות השבוע הזה, הוא מאד טעון.
אמא שלי שלחה הודעה לאחותי כמה ימים לאחר מכן וקראה לה חצופה. פירושו שהיא לא מודה בטעות שלה.
כששוחחנו על זה נזכרתי בעוד מאורע שהיה כשאח שלי היה בארץ.
זה היה בשישי של פסח. היא כמובן הייתה שיכורה מהתחת, אחותי הביאה חברה לארוחת שישי ואמא שלי... דייט ראשון.
היא כל הזמן יוצאת לדייטים, 'הכרתי מישהו' ואז נפרדת כי זה לא התאים. אבל בחיים היא לא הביאה ככה מישהו לדייט ראשון בבית, שיכורה מהתחת. היא בלסה מזון כאילו זה סודוך בסוטול של שתים בלילה. הקיום שלנו בשולחן האוכל כאילו הפריע לה להתחרמן על בן הזוג, איתו היא ירדה למטה ונעלמה למשך שעות. לראות אותה מנסה להראות חושנית תחת חוסר האיזון של האלכוהול מעורר סלידה שבמאי gore הוליוודים רק חולמים עליה.
גם בשישי היא שלחה לאחותי הודעות. שאלה אם היא רוצה להתארח אצלה בשישי. זו הדרך שלה להתנצל. אחותי השיבה לה כתף קרה.
אמא שלי לא יודעת שעברתי לחו"ל ולכן הרגשתי עקיצה בלב שאני לא מקבלת שום הודעה. שום יחס של סליחה או זעם.
להפך, בהודעות של אחותי נשמע כאילו היא שמחה שיצאתי מהבית שלה. היא קוראת לי צבר (במובן של עוקצנית) ו'אנרגיה שלילית'.
כן, הייתי שלילית בשבועות האחרונים כי היא קראה למשטרה עלי והייתי צריכה להראות לה שזה פסול בעיני.
אולי אבל תמיד הייתי שלילית. כשזה רק התחיל תמיד הייתי היד היותר נוקשה. בהתחלה אמנם הייתי יותר מקבלת, יושבת איתה לשיחות ואומרת לה שהיא צריכה להשתפר, אבל גם אז זה היה בצורה יותר חזקה.
הגירושים החלו עם הבגידה של אבא שלי באמא שלי ושריפת הכספים על השהות שם של המשפחה שלי (השני זה קצת אשמתה כי אין לה שום מודעות לכסף היא לא מקשיבה כשאומרים לה לקצץ בהוצאות, הם חיו חיי יוקרה שם בזמן ששירתתי בצבא, בדירה עם שתי קומות ובבתי ספר פרטיים).
נורא היה קשה לי שהוא יצא האדם הרע בסיפור. נטרתי לו טינה הרבה זמן על כך.
מהילדות עד גיל עשרים לא הייתי מסוגלת להסתכל עליה, שלא לדבר על לחבק. אני לא משתמשת פה בצורת ביטוי. תרתי משמע חשתי בחילה כל פעם שהבטתי בה. לא חשבתי בהתחלה שזה נובע ממחסום נפשי. רק אחרי טיפולים שבועיים אצל פסיכולוג הבנתי שמשהו לא בסדר בדינאמיקה שלי. שנאתי אותה מגיל צעיר. היא שנאה גם אותי. ואני לא הצלחתי להבין למה. היה בינינו כשל יסודי בתקשורת. במיוחד עם האוטיזם והאינטיליגנציה הגבוהה מדי שלי (ועד היום אני שונאת את המחמאה המעופשת הזאת 'את/ה ממש חכמ/ה', אין דבר טוב בחוכמה לאדם כשלעצמו, חכמה זה נפלא לחברה והאדם חי חיים מזופתים של סלידה, שנאה וניכור, חוכמה זה לא טוב, זה גם לא רע, זה פשוט מצב בינוני לחלוטין).
במקום מסוים, קשה לי לא לחוש רע על כך גם כטרנסית. ה'נוקשות' שלי היא 'גבריות'. מה שמדהים זה שגבריות זה פן אצלי שאני מאד סולדת ממנו בד בבד שהוא אחת החוזקות שלי. האנאליטיות החריפה, החדות, המיומנות הפיזית. הרבה פעמים כשאני מנסה להסביר מי אני התשובה היא אדם שמנסה להפוך גבריות לנשיות. לא במובן של לרמוס אותה, אלא במובן של לנהוג כאישה תחת פרדיגמה גברית.
ובכל זאת ניסיתי לעזור לה. ואכלתי המון חרא כדי לעזור לה. והיא שונאת אותי ותמיד שנאה.
וכשאני חושבת על זה, מבעד לשכבה שמנה של 'לא אכפת לי', ו'אני לא מרחמת על אנשים שלא מרחמים על עצמם, כי אין בכך טעם' גם אני נפלתי כל פעם בתקווה הזאת שהמצב שלה ישתפר. שאני נשארת בבית כי זה יעזור.
אבא שלי סיפר לי השבת שהוא איבד תקווה ממזמן. שכל פעם היא יוצרת תחושה שיש סיכוי רק כדי להשמיד אותה לחלוטין. גם אני חשתי זאת. זה מה שעושה את זה כל כך קשה לא לותר עליה למרות שצריך. ופרדוקסלית, צריך לעשות את זה כי אולי זה ישפר את מצבה. כי היא ניזונה בצורה שלילית מתשומת הלב. אבל אחוש חרא, כאילו זה אשמתי, אם היא תשתפר רק כי אני לא נוכחת.
מנגד, היא עשויה גם להתאבד. אבל גם אז, זה לא יהיה רע. עדיף להתאבד או שמצבך ישתפר מאשר לחיות במעגל שיכרות רווי סבל.
זכור לי שהשיניים שלה החלו להביע גם סימני דעיכה בחודשים האחרונים.
לא רק שהיא שונאת אותי, ולא רק שהיא לא בדקה מה מצבי, היא אפילו לא יודעת איפה אני.
וזה לא מדאיג אותה, היא לא דיברה עם אבא שלי על כך אפילו, לא הודיעה לו היכן אני (הוא יודע כמובן כי אני דיברתי איתו). דממת אל חוט.
אשר לדינמיקה ביניהם, ובכן הוא חש אשמה לתקופה ארוכה על הידרדרות מצבה.
עוד בתחילת הגירושין, ההסכם ביניהם היה שהוא מעביר לה את כל המשכורת שלו באותה תקופה (300 אירו) כל חודש ללא תלות בכלום מתוך אשמה. הוא בהדרגה החל להרוויח הרבה יותר, ועם הנפילה המהירה שלה האחים שלי עברו אליו. אף על פי כן, כל חודש הוא מעביר את אותם 300 אירו, תוך מימון בתי ספר פרטיים לאחיי ותמיכה בכל שאר הגורמים.
היא הפסיקה לעבוד לפני כשמונה חודשים. בהתחלה כי שהתה במכון גמילה, לאחר מכן כי ה'מזונות' (לא מזונות אם אף ילד לא גר אצלה מן הסתם) ודמי האבטלה כיסו את זה, עכשיו היא חיה רק על הכספים שלו.
כבר הרבה זמן אמרתי לו להפסיק לשלוח לה כסף. אני באמונה שהכסף רק עושה לה רע. אדם שלא עובד הוא אדם שלא חי עבור עצמו.
היא גם סחטה אותו רגשית כל הזמן הזה. היא שולחת לו הודעות מזוויעות ומתקשרת אליו ומאשימה אותו שרימה אותה, שהשאיר אותה לבדה.
הוא חש אשמה.
בחודשים האחרונים נמאס לו. הוא החל לחסום אותה כל פעם שהיא שולחת כאלו הודעות.
הסיבה העיקרית לשבירה הייתה מספר פעמים, שהיא ביקרה את אחיי בבולגריה (וישנה בבית שלו) והם ביקרו אותה בהם היא הכתה אותם, השתכרה, ליכלכה עליו לאנשים שונים ונהגה בצורה מעוררת סלידה (במלוא משמעות המילה סלידה, לאכול מהרצפה, לנוד בצורה חולה).
הוא הולך להעביר לי 2000 שקל בחודש מהכספים האלו בשביל קיום ברומניה.
אני משתדלת לחסוך ככל האפשר מכספי ללימודים היקרים בבריטניה (100 אלף שקל לשנת לימודים). ו... לא הייתה לי בעיה עם זה.
הדבר העיקרי שהפריע לי זה הצורה בה הוא רוצה לעשות את זה.
הוא רוצה ליצור פיצוץ. כנראה מתוך נקמה. לקחת לה את הכסף בלי להודיע.
אני מבקשת ממנו לעשות את זה בצורה עדינה. לדבר איתה. כי זה יעורר בה לחץ (שוב, גרועה עם כספים, גרועה עם לנהל אותם, גרועה בלהתקיים כמבוגר עצמאי, ולכן כשנוגעים לה בכסף זה מלחיץ אותה).
ולמה כל כך אכפת לי?
אני הייתי רוצה שהוא בכלל לא יעביר לה כסף. זה לא הוגן. זה לא עוזר. זה לא ראוי.
הוא צריך לחסוך לפנסיה שלו. הוא צריך להנות מעבודתו.
זה הסיכום של השבוע האחרון.
אני צריכה לומר המון תודה לכל מי שהיה איתי על הקו בכל הקשור לכך.
